יום ראשון העשרים ותשעה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, עומד בנמל התעופה, עיניו מופנות אל המסלול, עוקב אחר המראה של מטוס 737. הוא לא סתם מסתכל; הוא מנתח את התנועה, את האווירודינמיקה, את הסדר המופלא שמאפשר למכונה כבדה כל כך לרחף. באותם רגעים, החיוך שלו היה מואר, חיוך של נער שראה בעולם לא אוסף של מקרים אקראיים, אלא יצירה מלאת היגיון ויופי. הוא אהב את הסדר הזה. הוא אהב את האמת שבמדע, את הלוגיקה של הקוד שכתב, את השקט שבו תכנן את 'קון צ'ים איירליינס'. הוא חי את חייו מתוך הבנה שכל דבר שייך למקום שלו, ושהכל נועד לטרה נעלה יותר.

היום, בבשורה של מתי, אנו פוגשים את ישוע בעימות מתוח. הפרושים וההרודיאנים מנסים ללכוד אותו ברשת של מילים: 'הַאִם מֻתָּר לָתֵת מַס לְקֵיסָר אוֹ לֹא?'. הם מציגים לו מטבע. מטבע נושא דמות. הם שואלים על חובות, על שייכות, על מה שצריך להחזיר למי ששלט בהם באותו זמן. וישוע, בחוכמתו האינסופית, מחזיר אותם אל העיקר: 'תְּנוּ אִם כֵּן לְקֵיסָר אֶת אֲשֶׁר לְקֵיסָר, וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים'.

מה שייך לאלוהים? הכל. כי האדם עצמו נושא בתוכו דמות אחרת, דמות שאינה של קיסר ארצי, אלא של הבורא. אנחנו נושאים את ה'אימאגו דיי', את צלם אלוהים. בן נשא את הצלם הזה בבהירות יוצאת דופן. הוא היה נער שאהב באמת, שחי את האמת הזו לא בתיאוריה, אלא במעשים קטנים וטהורים. תחשבו על אותו רגע שבו בן, בגיל חמש-עשרה, הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע – הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו. זוהי הנדיבות של מי שיודע ששום דבר בעולם הזה אינו באמת שלנו; הכל הוא מתנה מאלוהים, ומתנה נועדה להינתן.

אני יודע, אלן ות'או, שהיום, כשהשמש שוקעת ואתם מרגישים את החלל העצום בבית, השאלה של 'מה שייך למי' מקבלת גוון כואב. אתם מרגישים שבן היה שייך לכם, שהייתם צריכים אותו כאן, שהחיים שלו היו צריכים להימשך עוד שנים רבות. אתם מסתכלים על הנעליים שלו, על הציוד בחדרו, על הזיכרונות שצפים ועולים בבקרים שקטים, ושואלים את השאלה המרה: 'למה? האם יכולנו לעשות משהו אחר? האם היינו צריכים להבחין במשהו קודם?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה קשה אינה עונש, ואינה תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא שום צלב בגלל משהו שנעשה או לא נעשה. הוא נשא את מכאוביו בגבורה עצומה, באותו אורך רוח ובאותו חיוך שנותר חקוק בלבבות שלכם. אלוהים אינו מאשים אתכם ואינו דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר לשליטה אנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם; האהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם הייתם ההורים שבן היה צריך, והוא ידע זאת. הוא אמר זאת. הוא חי את זה.

ישוע אומר: 'תנו לאלוהים את אשר לאלוהים'. בן חזר אל אלוהים. הוא הוחזר אל המקור שנתן לו את החיים, את הסקרנות, את הלב העדין. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במטוסים כדי לטוס, אין עוד מחלה, אין עוד פחד ואין עוד דמעות. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של האב. האהבה שלו ממשיכה לזרום כאן למטה, בדיוק כמו אותו באר מים חיים שנחפרה בשקט ב-Cà Mau הרחוקה כדי לתת מים קרים וצוננים למי שצמא, מבלי להגיד מילה. תנו למים השקטים האלה לרפא את הלבבות שלכם.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את הצחוקים, את השותפות. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

היום, קחו איתכם משימה קטנה אחת בדרך החוצה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי אלוהים נאמן ובתים של אור פתוחים לפנינו תמיד. אמן.