יום שישי של השבוע השלושים ואחד בזמן רגיל

הביטו לרגע בנער צעיר, בנימין שלנו, יושב בפינת החדר, מרוכז כולו במשימה שלפניו. הוא לא היה סתם נער; הוא היה נער של תכנון, של דיוק, של חזון. זכרו את הניצוץ בעיניו כשהוא דיבר על 'קון צ'ים איירליינס'. זה לא היה רק משחק של ילד; זו הייתה הדרך שלו להבין את העולם, לשרטט נתיבים, להאמין שיש משמעות לכל פרט, לכל חיבור, לכל המראה. הוא מצא יופי בתוך הסדר, בתוך הלוגיקה, בתוך היכולת לבנות משהו שמעבר לעצמו. אתם זוכרים את החיוך הזה? החיוך של נער שיודע שיש לו תפקיד, שיש לו מקום, שיש לו עתיד שהוא בונה במו ידיו ובמוחו המבריק.

היום, פאולוס הקדוש באיגרתו אל הפיליפים מזכיר לנו משהו עמוק על הבית האמיתי שלנו. הוא אומר: 'אֲבָל אֶזְרָחוּתֵנוּ הִיא בַּשָּׁמַיִם'. פאולוס לא אומר שהעולם הזה אינו חשוב, אלא שהוא זמני. הוא אומר שאנחנו אזרחים של מקום אחר, מקום שבו הגוף השפל שלנו יהפוך לגוף מפואר, כפי שהבטיח לנו ישוע. הוא מזמין אותנו להביט מעבר לאופק, מעבר למה שהעיניים רואות, אל המציאות שבה בנימין נמצא עכשיו – בבית האמיתי שלו.

אלן ות'או, אני יודע שהבית שלכם מרגיש לעיתים קרובות כמו מקום שבו השקט מהדהד מדי. אני יודע שהגעגועים לבן, לשיחות שלכם, לחיוך שלו, הם משא שאי אפשר להניח בצד. אתם מסתכלים על החודשים שחלפו מאז יוני, ואולי בלבכם עולה השאלה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה: 'האם עשיתי מספיק? האם פספסתי משהו?'. אני רוצה לומר לכם היום את האמת הזו, ברוך ובביטחון גמור: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד.

בבשורה של היום, ישוע מספר משל מוזר – על המנהל הלא-ישר שדואג לעתידו. הוא אומר: 'בְּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה פִּקְחִים יוֹתֵר בְּמַשָּׂא וּמַתָּן עִם דּוֹרָם מִבְּנֵי הָאוֹר'. ישוע לא מהלל את חוסר היושר, הוא מהלל את התבונה. הוא שואל אותנו: אם אדם ארצי דואג כל כך לעתידו הזמני, כמה יותר אנחנו צריכים לדאוג לעתיד הנצחי שלנו? בנימין היה נער של תבונה. הוא לא בזבז את זמנו על דברים ריקים. הוא השקיע את עצמו בלמידה, בטכנולוגיה, באהבה למשפחתו. הוא ידע, אולי באופן אינטואיטיבי, שכל מה שאנחנו נותנים באהבה הוא השקעה בנצח.

זוכרים את הרגע שבו הוא הציע לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא לא חיפש כבוד. הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו. זה היה לב של נער שהבין שהאהבה היא המשאב היחיד שבאמת נשאר. האמירה הזו, הרצון הזה לתת, הוא החותם של בן על העולם. זה לא היה 'חוסר יושר' של העולם הזה; זה היה 'פקחות' של בני האור. הוא ידע איפה להשקיע את ליבו.

התפנית המנחמת של היום היא לדעת שבן לא 'פוטר' מהתפקיד שלו, כפי שהמנהל במשל פוטר. הוא סיים את עבודתו נאמנה. הוא הגיע אל המקום שבו הוא התקבל לא כעבד, אלא כבן. הוא נמצא בבית האב, במקום שבו אין עוד צורך בחישובים, אין עוד צורך במאבק, רק בשמחה של הקבלה. תחשבו עליו שם, אולי מתכנן מסלולי טיסה חדשים בשמי השמיים, אולי מחייך את אותו חיוך מלא חיים שאתם זוכרים כל כך טוב. הוא משקיף עליכם באהבה ששום מוות אינו יכול לכבות.

ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, וכמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו לצידך. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה הוא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. כשהחלומות שלך יתגשמו, הוא יהיה שם, גאה בך, כפי שתמיד היה.

ואתם, אלן ות'או, ההורים היקרים – תנו לעצמכם לנוח בזרועותיו של אלוהים. אל תפחדו מהדמעות שלכם; הן הדרך של הלב להמשיך לאהוב את מי שאיננו יכולים עוד לחבק בגוף, אך ממשיכים לחבק ברוח. האהבה הזו שהיתה ביניכם ובין בן אינה מסתיימת בקבר. היא נשארת חיה, קשורה לנצח. האלוהים שמחפש את האבוד הוא האלוהים שמחזיק את בן, והוא האלוהים שמחזיק אתכם.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בסתר, בלי שאיש ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד, בדיוק בעדינות השקטה שבן חי בה. תנו לאהבה הזו להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.