יום שישי של השבוע העשרים ושמונה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב מול המחשב שלו בחדר השקט. הוא לא סתם משחק; הוא בונה עולמות. הוא כותב קוד, הוא מתכנן את הלוגיקה של 'קון צ'ים איירליינס', והוא עושה זאת עם הריכוז של מי שמבין שהעולם הוא מקום שניתן להבינו, מקום של סדר ושל יופי. לפעמים, כשאלן או ת'או היו נכנסים לחדר, הוא היה מסתובב, החיוך שלו נפתח בבת אחת, והוא היה משתף אותם באיזה רעיון חדש, איזה פרויקט ב-AWS, או פשוט מספר להם על מטוס שראה. בן היה נער של סקרנות אינסופית, נער שראה בבריאה כולה רשת מופלאה של קשרים, ממש כמו הקוד שהוא כתב – שורות של הוראות שנועדו ליצור משהו יפה, משהו פועל, משהו חי.

היום, פאולוס השליח מזכיר לנו באיגרת אל האפסים אמת שבן הבין בדרכו השקטה: 'בְּמָשִׁיחַ יֵשׁוּעַ... בָּחַר בָּנוּ לִפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל... לִהְיוֹת לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ'. פאולוס מדבר על 'חותם רוח הקודש', על הערבון של ירושתנו. המילה 'חותם' היא המפתח שלנו היום. חותם הוא סימן של בעלות, סימן של אהבה שאינה יכולה להימחק. בן נשא את החותם הזה בנשמתו. הוא היה נער שחי את האמת הזו – לא כי הוא למד אותה בספרים, אלא כי הוא היה מחובר למקור החיים.

אני יודע, אלן ות'או, שהיום, כשהשמש שוקעת ואתם מסתכלים על הכיסא הריק, על הנעליים של בן שנשארו בפינת החדר, החותם הזה מרגיש לפעמים כמו צלקת. אני יודע שהשקט בבית הוא לא שקט של שלווה, אלא שקט שצועק את שמו. אני יודע שיש לילות שבהם אתם שואלים את השאלה המרה: 'למה? האם יכולנו לעשות משהו אחר? האם היינו צריכים להבחין במשהו קודם?'. אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה קשה היא לא עונש, והיא לא תוצאה של שום מחדל שלכם. בן לא נפל בגלל שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. הוא נשא צלב גדול, ונשא אותו בגבורה, עם אותו חיוך עדין שעדיין מאיר את זכרונכם. אלוהים לא מאשים אתכם, אז בבקשה, הניחו את האבן הזו מידיכם. אתם לא החמצתם דבר. האהבה שלכם הייתה מושלמת.

בבשורה של היום, ישוע מדבר אל תלמידיו על הפחד. הוא אומר להם: 'אַל תִּירְאוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף... הַאִם לֹא חֲמִשָּׁה דְּרֹרִים נִמְכָּרִים בִּשְׁנֵי אִסָּרִים? וְאֶחָד מֵהֶם לֹא נִשְׁכַּח לִפְנֵי אֱלוֹהִים'. זוהי הליבה של האמונה שלנו. אלוהים לא סופר רק את השנים שלנו; הוא סופר את השערות שעל ראשנו. הוא מכיר את בן טוב יותר ממה שכל הורה יכול להכיר את בנו. הוא מכיר את המחשבות של בן, את הסקרנות שלו, את החלומות שלו על 'קון צ'ים איירליינס', את כל הטוב שהיה טמון בליבו הצעיר.

חשבו על האמונה של בן. הוא לא היה צריך דרשות ארוכות כדי להבין את אהבת אלוהים. הוא חי אותה. נזכרו ברגע ההוא, הכל כך אנושי וכל כך עמוק, שבו בן הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע – הוא פשוט הציע. הוא היה מוכן לתת את הכל. זו הייתה הנדיבות של נער שלא פחד, כי הוא ידע שהוא שייך לאלוהים. הוא ידע, באופן אינטואיטיבי, שהוא 'יקר יותר מדרורים רבים'.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך לחיות, ממשיך לצמוח, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הקשר ביניכם, הקשר של האחים, הוא חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את החום בבית, בכל פעם שאתה נזכר ברגעים שבהם צחקתם יחד, דע שבן נמצא שם איתך. הוא אחיך הגדול, והוא מחכה לך בבית האמיתי. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה.

בן נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במטוסים כדי לטוס, אין עוד מחלה, אין עוד פחד ואין עוד דמעות. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של אלוהים. האהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה, ממש כמו אותו באר מים שנקראה על שמו בוייטנאם, שנותנת חיים לאחרים מבלי לעשות רעש. תנו לאהבה הזו להיות המים שמלחחים את הלבבות שלכם בימים היבשים. אלן ות'או, אל תפחדו מהשקט בבית; תנו לו להתמלא בנוכחות השקטה והאוהבת של בן ושל אלוהים שמחזיקים אתכם יחד. אתם לא לבד. אתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור.

היום, קחו איתכם משימה קטנה ופשוטה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד יידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.