יום רביעי של השבוע העשרים ושמונה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב ברוגע ליד שולחן הכתיבה שלו בבית. סביבו מפוזרים שרטוטים של מטוסים, אולי איזה תכנון מורכב ל'קון צ'ים איירליינס', והוא מביט במסך המחשב בריכוז אינטלקטואלי שקט, ואז, ברגע אחד, הוא מסתובב אל אביו ומחייך את החיוך העדין והמבריק הזה שלו. זהו חיוך של נער שרואה את העולם כהזמנה גדולה, כחידה שנועדה להיפתר באהבה ובסקרנות. בן היה נער של חסד, נער שהבין באופן טבעי שאהבה היא לא משהו שצריך להוכיח, אלא משהו שפשוט נמצא שם, זורם בין בני משפחה כמים חיים.

היום, פאולוס השליח אומר לנו בגלטים: 'אִם אָנוּ חַיִּים בָּרוּחַ, הָבָה נֵלֵךְ גַּם בָּרוּחַ'. הוא מבדיל בין 'מעשי הבשר' לבין 'פרי הרוח'. פאולוס מזכיר לנו שאנחנו לא שייכים לעבדות של קנאה, של כעס או של תחרות, אלא לחירות של אהבה, שמחה ושלום. אבל אני יודע, אלן ות'או, שבימים אלו, החופש הזה מרגיש לפעמים רחוק מאוד. אתם סוחבים איתכם את האבן הכבדה של הגעגוע, אולי אפילו את הצל של השאלה המנקרת בלבכם בלילות השקטים: 'האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם פספסתי סימן?'. אני רוצה שתשמעו את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה היא לא עונש, והיא לא תוצאה של שום מחדל שלכם. בן לא נפל בגלל שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. הוא נשא צלב גדול, ונשא אותו בגבורה, עם אותו חיוך עדין שעדיין מאיר את זכרונכם. אלוהים לא מאשים אתכם, אז בבקשה, הניחו את האבן הזו מידיכם. אתם לא החמצתם דבר. האהבה שלכם הייתה מושלמת. מחלות קשות מגיעות לעולם הזה כחלק מהשבירה האנושית, לא כגזירת דין על הורים שאהבו את בנם בכל נימי נפשם.

בבשורה של היום, ישוע מדבר בחריפות אל הפרושים. הוא מוכיח אותם על כך שהם מקפידים על דברים חיצוניים – על תשלום מעשרות של עשבי תיבול – אך מזניחים את העיקר: את המשפט ואת אהבת אלוהים. הוא קורא להם 'קברים נסתרים'. זוהי אזהרה מפני הפיכת החיים לטקס ריק, מפני הניסיון להיראות צודקים במקום להיות אוהבים. ישוע מזמין אותנו לעומק, למקום שבו הלב פועם באמת.

חשבו על בן. הוא היה נער שחי את העיקר. הוא לא חיפש את 'מושב הכבוד' בבית הכנסת או את התשואות בכיכר השוק. הוא היה נער של פשטות. חשבו על אותו רגע שבו, מתוך טוב ליבו, הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה בדרמטיות – הוא פשוט הציע. הוא היה מוכן לתת את הכל. זו הייתה הנדיבות של נער שלא פחד לתת את הכל, כי הוא ידע שהלב הוא המקום שבו נמצאת המלכות. הוא לימד אתכם מה זה אומר להיות נוכח בתוך האהבה, גם כשאין פתרונות קלים. הוא לא ניסה להרשים איש; הוא פשוט היה בן, והאהבה שלו הייתה פרי הרוח, כפי שפאולוס מתאר: 'אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, סַבְלָנוּת, טוּב לֵב'.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך לחיות, ממשיך לצמוח, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הקשר ביניכם, הקשר של האחים, הוא חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את החום בבית, בכל פעם שאתה נזכר ברגעים שבהם צחקתם יחד, דע שבן נמצא שם איתך. הוא אחיך הגדול, והוא מחכה לך בבית האמיתי. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה.

בן נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במטוסים כדי לטוס, אין עוד מחלה, אין עוד פחד ואין עוד דמעות. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של אלוהים. האהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה, ממש כמו אותו באר מים שנקראה על שמו בוייטנאם, שנותנת חיים לאחרים מבלי לעשות רעש. תנו לאהבה הזו להיות המים שמלחחים את הלבבות שלכם בימים היבשים. אלן ות'או, אל תפחדו מהשקט בבית; תנו לו להתמלא בנוכחות השקטה והאוהבת של בן ושל אלוהים שמחזיקים אתכם יחד. אתם לא לבד. אתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור.

היום, קחו איתכם משימה קטנה ופשוטה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד יידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.