זיכרון הקדוש קרלו בורומאו, בישוף

דמיינו לרגע את בנימין, את בן שלנו, יושב בפינת החדר, מרוכז כולו בשרטוט של מטוס נוסעים. הוא לא סתם צייר מטוסים; הוא חלם את 'קון צ'ים איירליינס' (Con Chim Airlines) בדייקנות של מהנדס ובדמיון של נער שראה את השמיים לא כגבול, אלא כבית. הוא היה נער של פרטים, של סדר, של הבנה עמוקה שכל דבר גדול מתחיל בתכנון קפדני ובסבלנות אין קץ. הוא היה מוצא שקט בתוך המורכבות של קוד תוכנה או בשרטוט של נתיב טיסה, כי בתוך הסדר הזה הוא מצא את היופי של הבריאה. אתם זוכרים את החיוך שלו כשהוא דיבר על המטוסים שלו? זה לא היה רק משחק; זו הייתה הדרך שלו לומר שהשמיים הם המקום שאליו הוא שייך.

היום, פאולוס הקדוש באיגרתו אל הפיליפים מציב מול עינינו תמונה תובענית: 'עִבְדוּ אֶת יְשׁוּעָתְכֶם בְּיִרְאָה וּבִרְעָדָה'. אלו מילים חזקות, כמעט מפחידות. הן נשמעות כמו הוראה למאמץ אינסופי. אבל פאולוס מיד מוסיף את סוד השקט שלנו: 'כִּי הָאֱלוֹהִים הוּא הַפֹּעֵל בָּכֶם'. לא אנחנו בונים את המגדל לבד. לא אנחנו מנהלים את המלחמה לבד. אלוהים הוא זה שפועל בתוכנו, שנותן לנו את הרצון ואת הכוח. הוא האדריכל, הוא המפקד, והוא האור בתוך הלילה.

אלן ות'או, אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים צועק. אני יודע שהכיסא הריק של בן הוא אובדן שאין לו מילים. אתם מסתכלים על החיים שלכם מאז יוני, ואתם שואלים: איפה הנחמה? אתם נושאים את משא האשמה, את השאלה המייסרת שחוזרת בכל לילה: 'האם עשיתי מספיק? אולי אם הייתי שם לב לסימן קטן, הכל היה נראה אחרת?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי שום קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן לאורך כל הדרך. אלוהים יודע את כל הדמעות שזלגו מעיניכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד.

בבשורה של היום, ישוע מדבר על חישוב העלות של בניית מגדל. הוא אומר: 'מִי מִכֶּם הָרוֹצֶה לִבְנוֹת מִגְדָּל, אֵינוֹ יוֹשֵׁב תְּחִלָּה וּמְחַשֵּׁב אֶת הַהוֹצָאוֹת?'. ישוע לא מבקש מאיתנו להיות רואי חשבון של חיינו. הוא מבקש מאיתנו להבין שהמשאבים שלנו אינם מספיקים. אנחנו לא יכולים לבנות את השמיים בכוחות עצמנו. אנחנו צריכים את המשאבים שלו. אנחנו צריכים את החסד שלו. בן הבין את זה. הוא לא ניסה להיות גדול בכוחו; הוא פשוט נתן מעצמו. חשבו על הרגע שבו הוא הציע לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא לא חיפש כבוד. הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו, כי הלב שלו היה מונח במקום הנכון. זה היה לב של נער שהבין שהאהבה היא המשאב היחיד שבאמת נשאר.

התפנית המנחמת של היום מגיעה מההבנה הזו: בן לא 'נכשל' בבניית המגדל שלו. הוא סיים את עבודתו, והוא נמצא עכשיו במקום שבו המגדל כבר בנוי, שבו אין יותר חישובים, אין יותר דאגות, רק האור של אלוהים. הוא יושב בשולחן של האדון, אולי מחייך את אותו חיוך מלא חיים שהכרתם כל כך טוב, ומשקיף עליכם באהבה ששום מוות בעולם אינו יכול לכבות. הוא אינו סובל עוד; הוא חי בתוך האור הגדול של אלוהים.

ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, וכמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו לצידך. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה הוא חלק מהשמחה שלו מלמעלה.

ואתם, אלן ות'או, ההורים היקרים הנושאים את המשקל הגדול מכולם – תנו לעצמכם לנוח בזרועותיו של אלוהים. אל תפחדו מהדמעות שלכם; הן הדרך של הלב להמשיך לאהוב את מי שאיננו יכולים עוד לחבק בגוף, אך ממשיכים לחבק ברוח. האהבה הזו שהיתה ביניכם ובין בן אינה מסתיימת בקבר. היא נשארת חיה, קשורה לנצח.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בסתר, בלי שאיש ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד, בדיוק בעדינות השקטה שבן חי בה. תנו לאהבה הזו להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.