יום שלישי של השבוע העשרים ושבעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב בחדרו, מוקף בשרטוטי מטוסים ובקודים שכתב עבור 'קון צ'ים איירליינס'. הוא לא היה רק נער מבריק שפיצח בעיות מתמטיות מורכבות; הוא היה נער שהתבונן בעולם בעיניים של פליאה. הוא לא חיפש את הדרך המהירה ביותר, אלא את הדרך האמיתית ביותר. היום, כשאנו קוראים את דברי פאולוס אל הגלטים ואת סיפורן של מרתה ומרים, אנו מוזמנים לעצור את המרוץ המתיש של החיים ולהתבונן באותה 'חלק טוב' שבן הבין בדרכו המיוחדת.

פאולוס מספר לנו על חייו הקודמים, על היותו רדוף על ידי הלהט שלו להגן על מסורות אבותיו, עד שפגש את המשיח. הוא אומר: 'אך כאשר הוא, אשר ממעי אמי הבדילני וקרא לי בחסדו, רצה לגלות את בנו בתוכי'. פאולוס מבין שהחיים שלו לא היו רצף של טעויות, אלא תוכנית שנרקמה עוד לפני שנולד. גם בן, בנימין שלנו, היה נער שנרקם בחוכמה ובאהבה בבטן אמו. כשאנו קוראים את מזמור קל"ט, 'כי אתה קנית כליותי, תסכני בבטן אמי', אנו נזכרים שבנימין לא היה מקריות. הוא היה יצירת אמנות של אלוהים. גם כשהכאב מכה בנו, עלינו לזכור שהבסיס של חייו – והבסיס של חיינו – הוא אהבת הבורא שלא עזבה אותו לרגע.

בבשורה של לוקס, אנו פוגשים את מרתה ומרים. מרתה, טרודה בהגשה, מלאה בדאגות, ומרים, היושבת לרגלי ישוע, מקשיבה. ישוע אומר למרתה: 'מרתה, מרתה, את דואגת ונבוכה על דברים רבים. אך רק אחד נחוץ'. כמה פעמים ביום אנחנו מרגישים כמו מרתה? אנו דואגים לסידורים, לעבודה, לעתיד, למה שהיה ולא יהיה. במיוחד אתם, אלן ות'או, בתוך האבל הכבד, אתם מרגישים את הנטל הזה. אתם מנסים להבין, לנתח, אולי אפילו לתהות אם היה משהו שניתן היה לעשות אחרת. אני מבקש מכם, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל, שום טעות. בן לא נפל בגללכם. מחלה היא לא עונש, והיא לא תוצאה של חוסר תשומת לב של הורים. בן נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר, והוא נשא אותו בגבורה, עם חיוך שעדיין מאיר את זכרונכם.

בן ידע מהו ה'חלק הטוב'. הוא הציע את כל קופת החיסכון שלו, לא כדי להציל את עצמו, אלא כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה – הוא פשוט הציע. זו הייתה הדרך שלו לומר: 'אני כאן, ואני אוהב'. הוא לא היה צריך לעשות דרמות גדולות כדי להוכיח את טוב ליבו; הוא פשוט היה נער שאהב את משפחתו יותר מאשר את רכושו. זהו הלב של המלכות. זהו הלב של בנימין. הוא לימד אתכם, ההורים שלו, מה זה אומר לתת הכל בלי תנאי. האהבה הזו שבן העניק לכם היא לא זיכרון ששוקע; היא כוח חי שזורם בכם בכל יום.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

ישוע אומר למרתה שמרים בחרה בחלק הטוב. מהו החלק הטוב הזה? זוהי הנוכחות. זוהי הישיבה השקטה לרגלי ישוע, הידיעה שהוא איתנו גם בתוך הכאב הכי חשוך. בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב.

אני יודע שלפעמים בלילה, כשאתם שומעים את השקט בבית, אתם תוהים איפה הוא. תזכרו את החלום של אביו, שבו בן נראה חזק ובריא, שומר עליכם. תזכרו את הקול של בן שקרא לאמא שלו, 'מֵה', מתוך האהבה שמעבר לזמן. הוא איתכם. הוא לא אבוד. הוא מצא את המנוחה הגדולה.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.