יום שישי של השבוע העשרים ותשעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, את בן, יושב בחדרו בשעות הלילה המאוחרות. האור היחיד בחדר מגיע מהמסך המנצנץ של המחשב שלו, שורות של קוד רצות במהירות, בונה עולמות וירטואליים, מתכנן את הלוגיקה של 'קון צ'ים איירליינס'. הוא לא סתם נער שאהב מחשבים; הוא היה נער שחיפש את הקשר בין הדברים. הוא הבין שמאחורי כל מערכת מורכבת, מאחורי כל טיסה של בואינג 737, יש חוקים, יש סדר, ויש תכלית. הוא היה נער של 'קשרים'. הוא הבין איך הכל מתחבר.

היום, פאולוס השליח כותב לאפסים מתוך הכלא שלו, והוא קורא לנו לאותה אחדות בדיוק: 'שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר עַל אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר הַשָּׁלוֹם'. פאולוס מדבר על גוף אחד, רוח אחת, תקווה אחת. הוא מדבר על הקשרים הבלתי נראים שמחזיקים אותנו יחד כשאנחנו מרגישים שהכל מתפרק.

אלן ות'או, אני יודע שבימים אלה, כשאתם מסתכלים על החדר של בן, על המחשב שעדיין מונח שם, על הזיכרונות שצפים ועולים בכל פינה בבית, הקשר הזה מרגיש כאילו נמתח עד קצה היכולת. אתם מרגישים את החלל הזה, את החסרון הזה שאין לו מילים. אתם שואלים את השאלה המרה שכל הורה שנושא אובדן שואל: 'האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם הייתי צריך לראות סימן מוקדם יותר?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא צריכה להישמע בלבכם: אתם לא אשמים. מחלה קשה, כאב, אובדן – אלו אינם עונש, ואינם תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא את הצלב שלו בגלל משהו שעשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את המחלה הזו, ואלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר ליכולת האנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם. אתם הייתם ההורים שבן היה צריך, והאהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם חופשיים מהאשמה הזו. אלוהים אינו מאשים אתכם, ואתם אינכם צריכים להאשים את עצמכם.

בבשורה של היום, ישוע פונה אל הקהל בתוכחה עדינה: 'אַתֶּם יוֹדְעִים לְפָרֵשׁ אֶת מַרְאֵה הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם; מַדּוּעַ אֵינְכֶם יוֹדְעִים לְפָרֵשׁ אֶת הַזְּמַן הַזֶּה?'. זוהי תפנית של ממש. ישוע קורא לנו להפסיק להסתכל רק על העננים, על מזג האוויר, על מה שחיצוני, ולהתחיל להסתכל על מה שקורה בתוך הלב. הוא קורא לנו 'לשפוט בעצמנו מה צודק'.

בן ידע לשפוט מה צודק. הוא לא חיפש את הדרך הקלה, הוא חיפש את הדרך האוהבת. זוכרים את הרגע ההוא, שבו בן, בגיל חמש-עשרה בלבד, אמר לכם שהוא מוכן לוותר על כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא לא חיפש הכרה. הוא פשוט הציע. הוא לא היה צריך 'לשפוט' את המצב משפטית; הוא פשוט הגיב בלב של חסד. הוא הבין שהקשרים האנושיים – הקשר בינו לבין דודו, בינו לבין הוריו, בינו לבין אחיו ראיין – הם הדבר היחיד שחשוב באמת.

התפנית כאן היא שאנחנו לא צריכים לחכות ל'משפט' כדי להשלים עם אהובינו. ישוע אומר: 'עֲשֵׂה מַאֲמָץ לְהַשְׁלִים עִם יְרִיבְךָ בַּדֶּרֶךְ'. לפעמים, האויב הכי גדול שלנו הוא לא מישהו אחר, אלא הגעגוע שלנו, הכעס שלנו על האובדן, האשמה שאנחנו נושאים. השלימו עם הדרך הזו. השלימו עם העובדה שבן נמצא עכשיו במקום שבו אין יותר צורך בבדיקות, אין יותר כאב, ואין יותר פחד. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של האב, חופשי ושמח.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את כל החלומות ששיתפתם, את הצחוקים בבית. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה יקרה. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

בן לא נעלם; הוא רק עבר אל הצד השני של החדר, אל מקום שבו האהבה אינה נגמרת. הוא מחכה לכם באור שאינו דועך. הוא מחכה לכם עם אותה סקרנות ואותו חיוך שאתם כל כך מתגעגעים אליהם. האהבה שלו ממשיכה לזרום כאן למטה, כמו אותה באר מים חיים שנחפרה בשקט ב-Cà Mau הרחוקה כדי לתת מים קרים וצוננים למי שצמא, מבלי להגיד מילה. תנו למים השקטים האלה לרפא את הלבבות שלכם.

היום, בצאתכם מכאן, אני מבקש מכם משימה קטנה אחת: אל תנסו לאגור את האבל שלכם, אל תנסו לבנות אסמים גדולים יותר של זיכרונות כואבים. תנו לאהבה הזו, האש הזו שבן הדליק בלבכם, להמשיך לבעור. עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. זו הדרך לשמור על אחדות הרוח. זו הדרך להמשיך לחיות בצורה ראויה לקריאה שקיבלתם.

לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.