זכרון הקדוש פיו מפייטראלצ'ינה, כהן

דמיינו לרגע את המראה הזה: נער צעיר, בנימין שלנו, יושב בפינת החדר, שקוע בשרטוט של מטוס. הוא לא רק מצייר כנפיים; הוא מתכנן מסלול, הוא בונה בדמיונו את 'Con Chim Airlines', חברת התעופה שכל כולה חלום ושמחה. הוא מביט אל האופק, והחיוך שלו, אותו חיוך עדין ושובב, מאיר את החדר. בראשו המבריק, הוא כבר מבין משהו שהרבה מאיתנו שוכחים: שהחיים הם מסע, ושהמסע הזה דורש אומץ, דורש אמון, ודורש את היכולת להשאיר מאחור את מה שמיותר כדי להתמקד בעיקר.

היום, בבשורה של לוקס, ישוע שולח את השליחים שלו למסע. הוא נותן להם הוראה מוזרה, כמעט לא הגיונית: 'קחו כלום לדרך'. לא מקל, לא תרמיל, לא לחם, לא כסף. הוא מבקש מהם להיות תלויים לחלוטין באלוהים. תחשבו על זה. בדרך כלל, אנחנו מכינים את התיק שלנו היטב. אנחנו בודקים את המפה, אנחנו מביאים צידה לדרך, אנחנו מוודאים שיש לנו רשת ביטחון. אבל ישוע אומר לשליחים שלו – ולנו היום – שהביטחון האמיתי אינו נמצא במה שאנחנו אוספים, אלא במי שאנחנו הולכים איתו.

בנימין שלנו, בן, חי את האמת הזו בדרך שלו. הוא היה נער של סקרנות אינסופית, נער שאהב את הטכנולוגיה, את הקוד, את המורכבות של עולם ה-AI. אבל בתוך כל החכמה הזו, היה לו לב פשוט. הלב הזה שהציע, בנדיבות טהורה, את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא תכנן את המהלך כעסקה – הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו, כי הוא הבין שהאהבה גדולה יותר מהרכוש. הוא היה הטייס הצעיר שמוכן להמריא אל הלא נודע, בוטח בכך שהאבא שבשמיים יחזיק את הכנפיים שלו.

אלן, ת'או, ראיין, אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו זמן שבו הלב שלכם נאלץ ללמוד פעימה חדשה. הבית שקט. אתם נושאים את האובדן הזה, ואני יודע שיש לילות שבהם השאלות מציפות את החדר. אולי המחשבות נודדות לאותם רגעים שבהם הייתם רוצים להחזיר את הזמן לאחור. אולי האבן של האשמה העצמית – המחשבה שאולי פספסתם משהו, שאולי היה סימן שלא ראיתם – עדיין מונחת בכיס שלכם, כבדה ומעיקה. אתם תוהים אם יכולתם לעשות יותר, אם יכולתם לשנות את התוצאה.

אני מבקש מכם היום, בשם האמת של הבשורה: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו, למרגלות הצלב. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה. אלוהים לא מאשים את ההורים שאהבו את בנם עד כלות הנפש. הוא רק אוסף את דמעותיכם בנאד העור שלו.

הנביא אגור בספר משלי אומר היום: 'שני דברים שאלתי מאתך... שווא ודבר כזב הרחק ממני; ראש וען אל תיתן לי'. זו תפילה של ענווה. בן היה נער של אמת. הוא לא חיפש עושר או כבוד; הוא חיפש את הקשר, את החיבוק, את הצחוק המשותף עם אבא ואמא, את השובבות עם ראיין. הוא חיפש את הלחם היומי של החסד, והוא מצא אותו באהבה שאתם הענקתם לו. הוא היה נער שראה את העולם דרך עדשת הפליאה, לא דרך עדשת הצבירה.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך.

בן נמצא עכשיו בסעודת הנצח. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי להגיע אל השמיים – הוא כבר שם. הוא כבר לא צריך קופת חיסכון, כי הוא נמצא בתוך האוצר האינסופי של אהבת אלוהים. הוא זוכר את כל האהבה שנתתם לו, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע. אל תתנו לצער להפוך לאדמה יבשה. תנו לאהבה של בן להמשיך להשקות את חייכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים שם בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו לא נפסקה; היא ממשיכה לתת חיים לאחרים, בדיוק כפי שהוא רצה לעשות.

היום, קחו איתכם דבר אחד קטן: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.