יום זיכרון לקדוש הירונימוס, כומר ומורה הכנסייה

דמיינו את בנימין שלנו, בן, יושב בחדרו, מוקף במסכים ובקוד, כשהוא מנסה לפצח את סודות הענן והבינה המלאכותית. הוא לא רק למד טכנולוגיה; הוא חיפש את השפה שמאחורי העולם. הוא היה נער של 'קון צ'ים איירליינס', נער שחלם לטוס מעל העננים, לראות את העולם ממעוף הציפור, להבין את המרחבים שברא אלוהים. היום, בספר איוב, אנחנו פוגשים אדם שאיבד את כל המרחבים שלו. איוב עומד מול עוצמתו המפחידה של הבורא, מול הים, מול הכוכבים, ותוהה: 'כיצד יצדק אנוש עם אלוהים?'. איוב לא מבין למה הכל קרס, והוא שואל את השאלה שכולנו שואלים בחדרי הלב שלנו: 'למה?'.

בבשורה של לוקס, ישוע צועד בדרך. הוא לא מחפש ארמון. הוא אומר: 'לשועלים יש מחילות ולעוף השמיים יש קנים, אך לבן האדם אין מקום להניח ראשו'. זה נשמע מוזר, כמעט קר. אבל תחשבו על זה לעומק: ישוע לא אומר שאין לו בית כי הוא עני. הוא אומר שאין לו מקום בעולם הזה כי הבית שלו הוא רצון האב. הוא מזמין אותנו לא לחיות בשביל המקום הזה, אלא לחיות בתנועה מתמדת אל המלכות. הוא אומר לאחד: 'לך והכרז על מלכות אלוהים', ולאחר: 'איש אשר הניח ידו על המחרשה ומביט לאחור, אינו ראוי למלכות אלוהים'.

אלן, ת'או, ראיין, אני יודע שהמחרשה שלכם כבדה מנשוא. אני יודע שהמבט שלכם נודד אחורה, אל אותם ימים שבהם בן היה כאן, צוחק, מתכנת, חולם על המטוסים שלו. אתם מסתכלים אחורה כי הלב שלכם שם. וזה טבעי. זה אנושי. אבל ישוע לא גוער בכם על הגעגוע. הוא מבקש מכם, בתוך הכאב, לא להיתקע בתוך האדמה החרושה של האובדן. הוא מזמין אתכם להמשיך להחזיק במחרשה, גם כשהשדות נראים צחיחים, כי האור של בן לא נשאר בעבר – הוא מחכה לכם בעתיד, בתוך האהבה של אלוהים.

הגעגוע הוא לא סימן לכישלון; הוא סימן לאהבה עמוקה. בן היה נער של חסד טהור. זכרו את הרגע שבו הציע את כל קופת החיסכון שלו לדודו ויליאם. הוא לא שבר אותה, הוא לא רוקן אותה. הוא פשוט הציע. הוא היה נער שלא ידע חשבונות של העולם הזה. הוא ידע רק חשבון אחד: חשבון האהבה. והוא לימד אתכם, ההורים שלו, מה זה אומר לתת הכל בלי תנאי. האהבה הזו שבן העניק לכם היא לא זיכרון; היא כוח חי. היא המחרשה שאתם מחזיקים היום.

אני יודע, אלן, שאתה נושא איתך את החלום על בן בחדר 419, את המבט שלו, את התסכול שלו, את המילים: 'לא נורא, אני אשמור עליכם'. אני יודע שיש ימים שבהם האשמה העצמית – האבן הכבדה הזו שאתם סוחבים בכיס – מרגישה כאילו היא תוקעת את המחרשה שלכם באדמה. אתם שואלים: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי?'. אני אומר לכם היום, בשם אלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. בן לא נפל בגללכם. בן לא סבל בגלל מחדל שלכם. האהבה שלכם הייתה מושלמת, והיא נשארה מושלמת. אלוהים לא מחפש אשמים, הוא מחפש לבבות שבורים כדי לרפא אותם. שחררו את עצמכם מהמשא הזה; אתם לא אשמים.

בן נמצא עכשיו במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא טס ב'קון צ'ים איירליינס' של הנצח, מעל כל העננים שאי פעם חלם עליהם. הוא לא מביט לאחור בייאוש; הוא מביט בכם בחיבה, ומחכה שתמשיכו לחיות. ראיין, אחיך הגדול גאה בך. בכל פעם שאתה לומד, בכל פעם שאתה מנסה משהו חדש, בכל פעם שאתה מחייך – בן איתך. אל תפחד להיות מי שאתה. האור שלו חי בך, והוא רוצה שתפרח.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: בדרך לעבודה, בבית הספר, או סתם כשאתם עוברים ברחוב, עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לזר, עזרו למישהו שנושא משא כבד, תנו טיפה של טוב בתוך העולם הזה. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם. הבאר בוייטנאם היא סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם.

אל תביטו לאחור בייאוש. הביטו קדימה באמונה. בן לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר. הוא אוהב אתכם, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע. לכו בשלום, והחזיקו את המחרשה של החיים בביטחון, כי האהבה של אלוהים גדולה יותר מכל מוות, והיא מחזיקה אתכם – ואת בן – בידיים בטוחות לנצח. אמן.