יום ראשון ה-32 בזמן רגיל

הביטו לרגע בנער צעיר, בבנימין שלנו, יושב בפינת החדר עם המחשב שלו, שקוע כולו בבניית עולם שלם של קוד ותשתית. אתם זוכרים את הניצוץ הזה בעיניו? הוא לא סתם למד טכנולוגיה; הוא חיפש את הלוגיקה והסדר שמאחורי היקום. הוא היה נער שאהב את החיים, שאהב את הדיוק, ושאהב את האנשים סביבו באותה פשטות כנה שבה ילד אוהב את משפחתו. הוא היה רואה מטוסים ממריאים, ואולי בדמיונו, הוא כבר תכנן את המסלול שלו, את הדרך שלו אל האופק. הוא היה נער של עתיד, נער של חלומות שנבנו בלב שלם ובחיוך שאי אפשר לשכוח.

היום, ספר החכמה מדבר אלינו על החכמה כעל משהו ש'ממהרת להתוודע לאלה המשתוקקים אליה'. הוא אומר לנו שמי ששוקד עליה עם שחר, לא יתאכזב. החכמה אינה מושג מופשט; היא נוכחות. היא יושבת ליד השערים שלנו, מחכה שנבחין בה. בנימין היה נער של חכמה כזו. הוא לא חיפש כבוד או תהילה; הוא חיפש את האמת, את הקשר, את האהבה. הוא ידע, אולי באופן אינטואיטיבי, שהחיים הם לא משהו שצריך למהר לעבור דרכו, אלא משהו שצריך לחיות אותו בערנות, בנאמנות למי שאתה.

אלן ות'או, אני יודע שהחודשים מאז יוני היו מסע בתוך לילה ארוך. אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים כבד מנשוא, ושכל פינה מזכירה לכם את בן – את הנעליים שלו ליד הדלת, את הדרך שבה הוא היה מקשיב לסיפורים של אבא, את החיוך המאיר שלו. אתם נושאים משא שרק הורים שאיבדו ילד יכולים להבין. אני יודע שבימים אלו, אולי עולה בלבכם השאלה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה: 'האם עשיתי מספיק? האם פספסתי משהו?'. אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד.

בבשורה של היום, ישוע מספר לנו את המשל על עשר הבתולות. חמש היו חכמות, וחמש היו טיפשות. מה הבדיל ביניהן? השמן במנורות. הן כולן נרדמו, אבל לחכמות היה את המילוי הנוסף, את הכוח הפנימי להמשיך להאיר גם כשהזמן התארך. 'הישארו ערים', אומר ישוע, 'כי אינכם יודעים את היום ואת השעה'.

מהו השמן הזה? זהו השמן של האהבה, של האמונה, של הנאמנות הקטנה והיומיומית. בנימין שלנו היה מלא בשמן הזה. הוא לא חיכה ליום הגדול כדי להיות אדם טוב; הוא היה טוב בכל יום. זוכרים את הרצון שלו לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא לא חיפש כבוד. הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו. זה היה לב של נער שהבין שהאהבה היא המשאב היחיד שבאמת נשאר. האמירה הזו, הרצון הזה לתת, הוא החותם של בן על העולם. הוא היה מוכן, כי הלב שלו תמיד היה מופנה כלפי חוץ, כלפי האחר.

התפנית המנחמת של היום היא לדעת שבן לא 'איחר' למפגש עם האדון. הוא הגיע מוכן. הוא לא ננעל בחוץ; הוא הוזמן פנימה אל משתה החתונה. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במנורות, כי האור של אלוהים מאיר את הכל. תחשבו עליו שם, אולי מתכנן מסלולי טיסה חדשים בשמי השמיים, אולי מחייך את אותו חיוך מלא חיים שאתם זוכרים כל כך טוב. הוא משקיף עליכם באהבה ששום מוות אינו יכול לכבות.

ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, וכמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו לצידך. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה הוא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. כשהחלומות שלך יתגשמו, הוא יהיה שם, גאה בך, כפי שתמיד היה.

ואתם, אלן ות'או, ההורים היקרים – תנו לעצמכם לנוח בזרועותיו של אלוהים. אל תפחדו מהדמעות שלכם; הן הדרך של הלב להמשיך לאהוב את מי שאיננו יכולים עוד לחבק בגוף, אך ממשיכים לחבק ברוח. האהבה הזו שהיתה ביניכם ובין בן אינה מסתיימת בקבר. היא נשארת חיה, קשורה לנצח. האלוהים שמחכה בפתח הוא האלוהים שמחזיק את בן, והוא האלוהים שמחזיק אתכם.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בסתר, בלי שאיש ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד, בדיוק בעדינות השקטה שבן חי בה. תנו לאהבה הזו להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.