יום שני של השבוע העשרים ושבעה בזמן הפשוט

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב בפינה שקטה, אולי מול חלון שמשקיף אל השמיים. הוא היה נער שאהב מטוסים, נער שחלם על 'קון צ'ים איירליינס', נער שעיניו תמיד נשאו אל המרחבים שמעבר לעננים. הוא לא רק ראה מנועים ומתכת; הוא ראה את החופש, את הפלא של הבריאה. היום, כשאנו קוראים על השומרוני הטוב, אנחנו מוזמנים להביט אל אותם מרחבים שבן כל כך אהב, ולהבין שהם לעולם אינם ריקים. הם מלאים בנוכחותו של אלוהים, שמלמד אותנו שוב ושוב מהי המשמעות של להיות שכן, להיות אח, להיות נוכח.

בספר הגלטים, פאולוס השליח מזכיר לנו אמת נוקבת: הדרך אל האלוהים אינה עוברת דרך ריצוי בני אדם, אלא דרך נאמנות לבשורה שקיבלנו מהתגלות ישוע המשיח. פאולוס שואל: 'האם אני מנסה למצוא חן בעיני בני אדם או בעיני אלוהים?'. זו שאלה שמהדהדת בלב כל הורה, כל אח, כל מי שמרגיש שהעולם דורש ממנו לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים. בן, בנימין שלנו, מעולם לא חי כדי למצוא חן בעיני איש. הוא חי מתוך האמת הפשוטה של ליבו – הלב שרצה להציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו, הלב שאהב את משפחתו ללא תנאי.

בבשורה של לוקס, אנו פוגשים את השומרוני הטוב. הוא לא עבר בצד הדרך. הוא לא חישב חשבונות של זמן או כדאיות. הוא נעצר. הוא ירד מהבהמה שלו. הוא שפך שמן ויין על הפצעים. הוא לא עשה זאת כי זה היה נוח; הוא עשה זאת כי הוא ראה אדם, והוא לא יכול היה להמשיך הלאה. כשבן היה כאן, הוא היה בדיוק כזה. הוא לא היה צריך דרמות גדולות כדי להראות אהבה. הוא היה שם, נוכח, מקשיב לסיפורים המומצאים של אביו כאילו היו האמת הגדולה ביותר בעולם. הוא לא חיפש את הדרך המהירה, הוא חיפש את הדרך האנושית.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהחודשים האלה מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו מסע ארוך בערפל. אני יודע שהבית שקט, שהפינות שבהן בן נהג לשבת, המחשב שבו תכנת, והמטוסים שכל כך אהב – כולם נושאים את הנוכחות החסרה שלו. אני יודע שיש ימים שבהם אתם מסתכלים על המקום שבו הוא ישב, ואתם מרגישים את האבן הכבדה של האשמה העצמית בכיס שלכם. אתם שואלים: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי?'. אני רוצה להגיד לכם היום, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר. אל תאשימו את עצמכם על מה שאין לנו שליטה עליו. אלוהים לא מחפש אשמים; הוא מחפש אתכם, את הלבבות השבורים שלכם, כדי לחבק אותם. אתם לא החמצתם דבר.

חשבו על הזיכרון של בן, הילד שרצה להציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא עשה זאת כדי שידעו; הוא עשה זאת כי הלב שלו היה מלא בטוב טהור. זהו הלב של המלכות. זהו הלב של בן. זה לא משנה שהוא לא שבר את הקופה; מה שמשנה הוא הנכונות, האהבה שהייתה שם, טהורה ומוכנה לתת הכל. אלוהים רואה את ההצעה הזו, והוא רואה את האהבה שלכם שגידלה נער כזה. האהבה הזו היא לא זיכרון; היא כוח חי.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.