יום שבת של השבוע השלושים ושניים בזמן הרגיל

הביטו לרגע בתמונה פשוטה: נער צעיר, בנימין שלנו, עומד במוזיאון מדע, עיניו בורקות מול תצוגת חלל, מצביע על דגם של קפסולה ומחייך חיוך של גילוי. הוא בן תשע בתמונה הזו, לבוש בחולצה כחולה, משקפת סביב צווארו, נראה מוכן לצאת ולחקור כל פינה ביקום. באותו רגע, העולם היה פתוח לפניו כמו דף חלק של קוד, כמו מפת טיסה של מטוס שטרם המריא. הוא לא חיפש תהילה, הוא לא חיפש תשואות; הוא פשוט היה שם, סקרן, חי, נוכח. הוא היה נער שאהב ללמוד, שאהב לבנות, שאהב את הדרך שבה דברים עובדים – מהלוגיקה של המתמטיקה ועד למורכבות של תשתיות ענן. אבל יותר מכל, הוא היה נער של לב שהיה רחב יותר מכל חלום שאי פעם טווה.

היום, באיגרת השלישית של יוחנן, אנחנו שומעים שבחים על אדם שפעל בנאמנות עבור האחים, עבור הזרים, עבור אלו שזקוקים לעזרה. יוחנן כותב: 'אנא, עזור להם בצורה הראויה לאלוהים כדי שימשיכו במסעם'. זוהי תמצית החיים שאנו נקראים לחיות – להיות שותפים לאמת, להיות אלו שתומכים באחרים בשעה שהם הולכים בדרכם. בן חי את האמת הזו. הוא לא עשה זאת בדרשות, הוא עשה זאת בחיים. תחשבו על אותו רגע שבו, ברוח של נדיבות טהורה, הוא הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא לא ביקש הכרה. הוא פשוט הציע. זה היה הלב שלו – נדיב, פתוח, זורם כמו מים חיים. הלב הזה, שחיפש תמיד את הטוב, הוא עדות לכך שהוא הלך באמת של האב.

אני יודע, אלן ות'או, שהחמישה חודשים האחרונים מאז יוני היו מסע בתוך לילה ארוך. אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים כבד מנשוא, ושכל פינה מזכירה לכם את בן – את המחשב שבו תכנן עולמות של קוד, את החלומות שלו על 'קון צ'ים איירליינס', ואת הדרך שבה היה מביט בכם בחיבה. אתם נושאים משא שרק הורים שאיבדו ילד יכולים להבין. אולי בתוך הלילות הארוכים, עולה בכם המחשבה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה ובבדידות: 'האם פספסתי משהו? האם יכולתי לעשות עוד כדי שהנתיב שלו יהיה אחר?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד. אתם לא אחראים למה שלא היה בידיים שלכם; אתם אחראים רק לאהבה העצומה שהענקתם לו, והיא קיימת לעד.

בבשורה של היום, ישוע מספר לנו את המשל על האלמנה והשופט הלא-צודק. הוא מלמד אותנו על הצורך להתפלל תמיד ולא להתייאש. האלמנה לא ויתרה. היא המשיכה לבוא, היא המשיכה לבקש, היא המשיכה להאמין שיש צדק גם כשהעולם נראה אטום. ישוע שואל אותנו: 'האם אלוהים לא יבטיח את זכויותיהם של בחיריו הקוראים אליו יום ולילה?'. זוהי לא הבטחה לפתרון מהיר של כל כאב, אלא הבטחה לנוכחות. אלוהים שומע. אלוהים רואה את הדמעות שלכם, אלן ות'או. אלוהים שומע את השתיקה של ראיין. הוא נמצא בתוך ה'למה' הגדול שלכם.

הנה התפנית, הנה האור שנכנס לחדר האפל של האבל שלכם: בן לא איבד את חייו; הוא הפקיד אותם בידיו של אלוהים שעושה הכל בחסד. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במאבקים, אלא רק באור הנצחי. וכשאנחנו חושבים עליו, אנחנו לא חושבים על הכאב, אנחנו חושבים על החיוך שלו, על הסקרנות שלו, על האהבה העצומה שהשאיר אחריו. הוא עוטף אתכם גם עכשיו, שקט ובטוח, כמו האוויר שאתם נושמים. הוא לא 'הלך לאיבוד' בשיטפון של הזמן; הוא נאסף אל תוך הלב של האב.

ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה בן חסר לך. אני יודע שהמשחקים, הטיולים, והצחוק המשותף השאירו מקום שקט כל כך בחדר שלך. תדע שבן איתך. הוא לא הלך רחוק; הוא בלב שלך, והוא שמח בכל צעד שאתה עושה קדימה. אל תפחד לחלום, אל תפחד לחיות את חייך במלואם, כי כל צעד שלך הוא שמחה גם בשבילו. בן היה גאה בך, והוא ממשיך להיות גאה בך בכל רגע.

בן היה נער של חסד. הוא הבין, אולי יותר ממה שאנחנו מבינים בגיל מבוגר, שהחיים הם מתנה שנועדה להינתן. כשהוא הציע את קופת החיסכון שלו למען דודו, הוא לא חישב הפסד. הוא פשוט אהב. והאהבה הזו ממשיכה לזרום היום דרך 'הבאר של בן' בווייטנאם, שנותנת חיים לאחרים בשמו. בכל פעם שמישהו שותה מהמים האלה, החסד של בן זורם בעולם. זהו הניצחון על המוות. המוות לא יכול לעצור את האהבה. האהבה הזו היא כמו הנהר – היא תמיד מחפשת דרך, היא תמיד מגיעה לים, היא תמיד הופכת את המליחות למתוקה.

המשפחה של בן, אתם הייתם המקדש שלו, והוא היה שלכם. כשישוע אומר שהמלכות בקרבנו, הוא מתכוון לזה שהאהבה שחלקתם היא נצחית. היא לא נעלמה. היא רק עברה לצד השני של הצעיף. כשתרגישו את החסרון, תנו לדמעות להיות תפילה. כשתרגישו את הכובד, תנו לזיכרון של בן להזכיר לכם שאתם אהובים על ידי אלוהים באותה מידה שהוא אוהב את בן. אל תפחדו מהעתיד, כי אלוהים כבר נמצא שם, מחכה לכם, ומחזיק את בן בחיקו.

כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בשקט ובסתר, בדיוק כמו שבן היה עושה – חיוך למישהו עייף, עזרה קטנה למי שנושא משא כבד. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם אל העולם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.