יום שישי של השבוע העשרים וארבעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את המראה הזה: שולחן עבודה עמוס, אולי בחדר שקט בבית, שבו נער יושב מול מסך. האור הכחלחל של המחשב מאיר את פניו הצעירות. הוא לא רק משחק; הוא בונה. הוא כותב קוד, הוא מתכנן תשתית, הוא חולם על חברות תעופה דמיוניות, על 'Con Chim Airlines', עם חיוך קטן שמתגנב לזווית פיו. זה היה בנימין שלנו, בן. הוא היה נער שאהב את הלוגיקה, את הסדר, את האמת הצרופה של המספרים והמבנים. הוא חיפש את ההיגיון שמאחורי העולם, את הדיוק שמאחורי המכונה. אבל מעבר לכל זה, הוא היה נער של לב פתוח, לב שלא פחד להציע את כל מה שהיה לו – את כל קופת החיסכון שלו – עבור אדם אחר שסבל. הוא היה נער שחי את האמת של פאולוס הקדוש עוד לפני שקרא אותה: שהחיים הם לא רק כאן, אלא נטועים בנצח.

פאולוס כותב היום לקורינתים דברים נוקבים: 'אם רק בחיים האלה שמנו את תקוותנו במשיח, אנו האומללים מכל אדם'. אלו מילים קשות, נכון? הן חותכות ישר אל תוך הלב. הן אומרות לנו שהאמונה שלנו אינה רק תרופה לכאב של היום, אלא הבטחה למשהו גדול בהרבה. הן אומרות לנו שהמוות אינו הסוף. פאולוס מדבר על 'ביכורי הישנים' – על המשיח שקם לתחייה כראשית לכל אלה שנרדמו. הוא אומר לנו שבן, בנימין שלנו, אינו אבוד. הוא אינו נמחק. הוא נמצא בתוך ההבטחה הזו, בתוך התחייה הזו.

אלן ות'או, ראיין, אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור, החיים מרגישים לעיתים כמו מרוץ בתוך ערפל. הבית שקט, והשקט הזה הוא לפעמים כמו משקולת שמונחת על הלב. אתם זוכרים את החיוך שלו, את הדרך שבה הוא היה אומר 'בוקר טוב, אבא' בכל יום, בלי לפספס. אני יודע שהגעגוע הוא לא רק רגש; הוא פיזי, הוא נוכח, הוא תובע את שלו. אתם אולי שואלים את עצמכם שאלות שמנקרות בלילה, שאלות של 'מה אם' או 'למה'. אולי האבן של האשמה העצמית – המחשבה שאולי יכולתם לעשות משהו אחרת, שאולי פספסתם סימן – עדיין מונחת בכיס שלכם, כבדה ומעיקה.

אני מבקש מכם, בשם האמת של הבשורה של היום: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה. אלוהים לא מאשים את ההורים שאהבו את בנם עד כלות הנפש. הוא רק אוסף את דמעותיכם בנאד העור שלו.

בבשורה של לוקס, אנו רואים את ישוע נע מעיר לעיר, מלווה בקבוצה של אנשים שחייהם השתנו – מרים המגדלית, יוחנה, שושנה. הם ליוו אותו, הם תמכו בו, הם היו שם. הם היו עדים לחיים חדשים. גם בן היה עדות לחיים חדשים. הוא לא חי רק לעצמו. הוא חי למען האהבה, למען המשפחה שלו, למען החלומות שלו על 'Con Chim Airlines'. הוא היה נער שחי את האמת של המשיח, גם אם לא תמיד במילים, אלא במעשים של חסד, ברצון להושיט יד, בחיוך שהאיר חדרים.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הקשר ביניכם לא נקטע. הוא אחיך הגדול, והוא נמצא איתך בכל רגע שבו אתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך, בכל רגע שבו אתה צוחק, בכל רגע שבו אתה ממשיך לחלום. בן לא רחוק. הוא נמצא בתוך האהבה שקושרת את המשפחה הזו יחד.

אלן ות'או, אלוהים לא מבקש מכם להיות חזקים כל הזמן. הוא מבקש מכם לבוא אליו, בדיוק כפי שהנשים בבשורה באו אל ישוע – עם כל מה שיש לכם, עם כל הכאב, עם כל השאלות. הוא לא דוחה אתכם. הוא מקבל אתכם. הוא אומר לכם: 'אמונתכם הושיעה אתכם'. השלום הזה הוא לא היעדר כאב; הוא הידיעה שבן נמצא בידיים בטוחות, במקום שבו אין יותר כאב, אין יותר מחלה, אין יותר שאלות. הוא נמצא בסעודת הנצח, מחכה לכם עם החיוך המתוק שלו, עם הלב המבריק שלו. הוא זוכר את כל מה שלימדתם אותו, את כל האהבה שהענקתם לו. הוא 'הבן הטוב' שזכה למנוחה, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע.

מה ניקח איתנו היום מהדלת הזו החוצה? משהו קטן, משהו בר-קיימא. היום, עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.