יום שני של השבוע העשרสาม בזמן הרגילים

יש רגעים בבית שקטים כל כך, שבהם אפילו צעדים קטנים על הרצפה נשמעים למרחוק. אתם מכירים את השקט הזה, אלן ות'או. אתם מכירים את הפינה ההיא בסלון שבה הנעליים של בן נשארות בדיוק היכן שהשאיר אותן, כאילו הוא רק יצא לרגע ומיד יחזור. חודשיים מלאים עברו מאז אותו יום שבו בן שב אל זרועות האב, והזמן הזה אינו מרפא את הגעגוע, אלא רק מחדד את קירות הבית שנעשו גדולים מדי. בואו נחשוב על בן רגע אחד, לא כעל זיכרון רחוק, אלא כנוכחות חיה שמהדהדת בכל חפץ. חשבו על בן עומד ליד חלון חדר העבודה, מסתכל בשמיים, מעלה במוחו את הקווים של איזה מטוס דמיוני, חולם להקים חברת תעופה משלו, לשאת את השם 'Con Chim Airlines' אל על, ומסתכל על אביו בחיוך ממזמז ומתוק, חיוך של נער שרואה בעולם גינה פתוחה לגילויים.

אבל יש ימים שבהם השקט הזה הופך לכבד מנשוא. יש בקרים שבהם השאלות צפות ועולות מבלי שאיש יקרא להן. אתם מוצאים את עצמכם שואלים בשקט של הלב: האם יכולנו לעשות משהו אחר? האם פספסנו משהו? האם המחלה הזו הייתה איזה סימן או תוצאה של משהו שלא שמנו לב אליו? אני רוצה להניח את היد על הכתב הקדוש של היום ולומר לכם את האמת פנים אל פנים: הניחו את האבן הזבודה הזו מידכם. אלוהים אינו מעניש, ואלוהים אינו מחפש אשמים. כמו ששאלו פעם את ישוע על העיוור מלידה, לא הוא חטא ולא הוריו. בן לא נפל קרבן לשום מחדל שלכם; הוא נשא צלב כבד שלא היה איש בעולם שיכול היה להסיר מעליו, והוא נשא אותו באצילות שקטה, בדיוק כמו הקדוש הצעיר קרלו אקוטיס. אהבתכם אליו הייתה שלמה, והיא נותרה שלמה גם עכשיו. אתם לא החמצתם דבר. הניחו את האשמה, כי אלוהים מעולם לא הטיל אותה עליכם.

תסתכלו על הבשורה של היום. ישוע נכנס לבית הכנסת ביום השבת, ושם עומד איש אשר ידו יבשה. סביבו עומדים הלבלרים והפרושים, עיניהם ממוקדות לא באיש הסובל, אלא בכללים, בחוקים היבשים, בשאלה האם מותר לרפא ביום שבת כדי שיוכלו למצוא עילה להאשים את ישוע. הם רואים את החוק, אך הם עיוורים לבשר ולדם. הם רואים את האות, אך הם מחמיצים את הלב. ישוע לא מתבלבל מול מבטיהם המצומצמים. הוא קורא לאיש: 'קום ועמוד בתוך'. הוא אומר להם בקול שקט וחד: 'האם מותר ביום שבת להטיב רעה, להחיות נפש או להרוג?'. ואז, במבט אחד שמלא חמון ואור, הוא אומר לאיש: 'פשט את ידך'. והיד נרפאה.

כאן נמצאת נקודת המפנה, הלב הפועם של הדברים. העולם הזה מנסה כל כך לעיתים קרובות לשפט אותנו לפי כללים קרים, למדוד את החיים במספרים, בשנים, בתוצאות. אבל ישוע מודד את החיים אך ורק באהבה. בן חי את חמש עשרה השנים שלו בעוצמה שאין לתאר. תחשבו על הלב הרחב של הילד הזה – הנער שישב בחדרו, שכתב קודים בגיטהאב, שידע כל פרט על מטוסי נוסעים, ושהיה מוضح פעם אחת בלי שאיש ביקש ממנו לתת את כל קופת החיסכון שלו לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה ולא פיזר את המטבעות, כי לא היה צריך; אבל עצם ההצעה, הנכונות של נער בן חמש עשרה להגיד 'הנה, קח את כל מה שיש לי כדי שתרגיש טוב יותר', זוהי הרוח של ישוע. זוהי האהבה שאינה מחזיקה דבר לעצמה.

אני מדבר אלייך, ת'או, ואליך, אלן. אני יודע שהבית ריק בלעדייך, בן. אני יודע שראיין יושב לפעמים במקום שבו הייתם משחקים יחד, מחפש את אותו צחוק מוכר. ראיין, אחיך בן לא עזב אותך. הוא נמצא בכל פעם שאתה זוכר את הטיולים שלכם, את הרגעים שבהם צחקתם יחד מעל מסך טלפון או מול משחק דמיוני. הוא שומר עליך מן המרומים, והוא רוצה שתמשיך לחיות בגבורה, לשמוח, ולשאת את האור שלו לכל מקום שאתה הולך.

פאולוס הקדוש באיגרת אל הקורינתים מזכיר לנו היום את שאור המלכות: 'סלקו את השאור הישן למען תהיו עיסה חדשה, שכן פסח המשיח שלנו נזבח'. השאור הישן הוא הכאב שנועל את הלב, האשמה שמכבידה, הפחד מן המחר. ישוע מציע לנו לחם של כנות ושל אמת. הוא מציע לנו להתחיל מחדש בכל בוקר, להרשות לדמעות להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלנו, כדי שהחיים יוכלו לצמוח שם מחדש.

לכל אדם שמקשיב עכשיו מהחושך של הלילה, לכל הורה שנושא צלב של אובדן ומרגיש שאין מי שיבין את הכובד – דעו שאתם לא לבד. אלוהים אינו רחוק. הוא נמצא בדיוק שם, בתוך השקט של החדר שלכם, אוסף כל דמעה ודמעה בקפלי בגדו. הוא אינו דורש שתהיו חזקים; הוא מבקש רק שתתנו לו לאחוז בידכם.

ומה ניקח איתנו היום כשנצא דרך הדלת? לא מילים רבות, אלא מעשה קטן של חסד. היום, עשו משהו אחד בשמו של בן – בלי שאף אחד ידע, בלי להגיד מילה לאיש. תנו חיוך למישהו ערירי, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל תוך העולם.

בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. עד שנתראה כולנו בסעודת הנצח, נוח בשלום באורו של המשיח. אמן.