יום שלישי של השבוע העשרים ושניים בזמן הרגיל

אחים ואחיות יקרים,

דמיינו את הצעקה החותכת את חלל בית הכנסת בכפר נחום.

זהו יום שבת שקט. אנשים יושבים ומקשיבים ליהודי צעיר מנצרת שאינו מדבר כמו הסופרים והפרושים. הוא אינו מצטט חכמים קודמים; הוא מדבר מגרונה של האמת עצמה. ובתוך השקט המתוח הזה, פתאום מתפרצת צעקה. אדם אחוז רוח טומאה קם וזועק בקול גדול: 'מה לנו ולך, ישוע מנצרת? הבאת להשמידנו? ידעתי מי אתה – קדוש האלוהים!'

המקום כולו רועד מחרדה. הרעש נורא. הבלבול גואה.

ואז, ישוע אינו נכנס לוויכוח. הוא אינו מרים את קולו בצעקות נגד. הוא מבוער את הרעש במילה אחת, חדה, שקטה ובעלת סמכות מוחלטת: 'הֵאָלֵם וְצֵא מִמֶּנּוּ!'.

והרוח משליכה את האיש לארץ, יוצאת ממנו מבלי להזיק לו, והשקט חוזר. שקט עמוק, משתומם, מלא הוד. האנשים הביטו זה בזה ושאלו: 'מה המאמר הזה? כי בסמכות ובגבורה הוא מצווה על הרוחות הטמאות והן יוצאות!'.

הדימוי הזה – הדבר השקט של הסמכות שמכניס סדר בתוך הצעקה והתהום – הוא החוט שיוליך אותנו היום.

…

שליח האלוהים פאולוס כותב לנו היום באיגרת הראשונה אל הקורינתים על הרוח שחוקרת את הכל. 'רוּחַ אֱלֹהִים חֹקֶרֶת אֶת הַכֹּל, אֲפִילוּ אֶת עַמְקֵי אֱלֹהִים'.

העולם שבו אנחנו חיים רואה את פני השטח. הוא שומע את הצעקות, את הרעש, את השאלות הקשות, את הסערות שמתחוללות מבחוץ. אבל רוח אלוהים אינה עומדת על פני השטח. היא יורדת אל העמקים. היא יודעת מה יש בתוך הלב האנושי. היא מבינה את השפה שלא ניתן לבטא במילים אנושיות – 'דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִלְמָדִים מֵחָכְמַת בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא נִלְמָדִים מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ'.

כשאנחנו עומדים היום, כחודשיים מאז אותו יום כואב ב-13 ביוני 2026, שבו Benjamin Vo היקר עבר מן העולם הזה אל זרועות האב, אנחנו מרגישים לפעמים כמו האנשים באותה כנסת בכפר נחום. הלב שלנו מלא ברעש. בשאלות. בזעקה פנימית שאינה נרגעת: למה? איך זה ייתכן? איך נער כל כך מבריק, כל כך מלא חיים, נלקח מאיתנו?

חודשיים חלפו. ההלם הראשוני של הלוויה והימים הראשונים מפנה את מקומו לשקט הכבד של הבית. אלן ות'או יקרים, ראיין האהוב… אני יודע שהשקט הזה בבית בולע לפעמים. הוא לא שקט של שלווה; הוא שקט של כיסא ריק. שקט של חדר שבו המחשב והספרים עומדים דוממים. השקט שבו הייתם רגילים לשמוע את קולו של בן.

הכאב הזה אינו נעלם מפני שאנחנו בכנסייה. הוא אינו מתפוגג בגלל מילים יפות. והוא גם לא צריך להתפוגג. התורה והבשורה אינן מבקשות מאיתנו להעמיד פנים שהלב לא שבור. הלב שבור. האובדן של Benjamin הוא פצע עמוק. אבל בתוך הפצע הזה, בתוך הרעש של הכאב, מגיעה דברו של ישוע בסמכות: לא כדי להשתיק את האהבה שלכם, אלא כדי להשתיק את הספק, את הפחד ואת הייאוש.

…

בואו נביט לרגע באמת אחת קשה, שרבים מאיתנו נושאים בסתר בלי להגיד אותה בקול.

כאשר אסון כבד פוגש משפחה, כאשר נער צעיר וטהור חולה ונלקח, משהו פנימי בתוכנו מתחיל ללחוש אשמה. ההורים שואלים את עצמם בלילות: 'אולי פספסנו משהו? אולי היינו צריכים לעשות בדיקה אחרת? אולי אם היינו שמים לב מוקדם יותר? אולי עשינו משהו לא נכון?'. זוהי אבן כבדה, מוחצת, שרובצת על הלב בסתר. היללה השקטה הזו של אשמה עצמית היא כמו הרוח המבלבלת שבכפר נחום.

היום, למרגלות המזבח, ישוע קורא אל האבן הזו ואומר: 'האלם! צא ממנו!'.

זכרו מה אמר ישוע כשאלו אותו על האיש שנולד עיוור: 'מי חטא, הוא או הוריו?' (יוחנן ט:3). ישוע ענה בחדות ובאהבה: 'לא הוא חטא ולא הוריו'. המחלה, האובדן, הטרגדיה – אינם עונש מאלוהים. הם אינם תוצאה של שום מחדל, שום טעות, שום דבר שמישהו מכם עשה או לא עשה. אלוהים אינו שולח מחלות לילדים. שום השגחה אנושית, שום זהירות שבעולם, לא הייתה יכולה למנוע את מה שמעבר לכוחם של בני אדם.

אלן ות'או יקרים, הסירו את האבן הזו מעל ליבכם. אלוהים אינו מאשים אתכם. הוא אינו מביט בכם בביקורת. הוא מביט בכם בחמלה אינסופית. נתתם לבנימין את כל האהבה שבעולם. הייתם עבורו הורים נפלאים, והוא ידע זאת בכל נימי נפשו.

…

Benjamin Vo היה נער מיוחד במינו. המוח שלו היה פלא – מבריק, חד, מסוגל לצלול למעמקי המתמטיקה והלוגיקה עוד כילד קטן, להבין מערכות ענן ובינה מלאכותית בגיל שבו אחרים רק מתחילים לגדול. הייתה לו יכולת נדירה להתבונן במורכבות ולראות את הסדר שמתחתיה.

אבל החוכמה של בן לא הייתה רק במחשב או בלוח. החוכמה שלו הייתה מחוברת ללב עמוק ועדין.

מכל הדברים המפליאים שבן ידע לעשות, היה דבר אחד שגילה את עומק הנשמה שלו יותר מכל: בן אהב להקשיב.

הוא אהב לשבת ליד אביו, אלן, ולהקשיב לו מספר סיפורים. דמיינו את התמונה הזו: נער מבריק, שכל עולם הטכנולוגיה פתוח לפניו, יושב בשקט, עיניו מבריקות, והוא פשוט מקשיב בקשב רב לסיפוריו של אביו. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא לא קוטע. הוא גומע כל מילה. היה בזה כבוד עמוק, אהבה שקטה, וחיבור של נפש בנפש.

ההקשבה הזו של בן לסיפורים של אביו היא בדיוק מה שפאולוס מדבר עליו היום: 'עַל יְדֵי הָרוּחַ אֲנַחְנוּ מְבִינִים אֶת מַתְּנוֹת הַחֶסֶד שֶׁנִּתְנוּ לָנוּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים'. בן ידע להקשיב לא רק למילים, אלא ללב שמאחורי המילים. הוא הבין את מתנת החסד של המשפחה, של הביחד, של ה'ארבעה המושלמים' – אבא, אמא, בן וראיין.

זוכרים את החלום של אלן? באותו לילה של יוני, כשאלן ראה את בן בחלום, ובן ניסה להסביר בבואסה ובמצוקה: 'בא, עברתי את כל הבדיקות… אני יכול לנשום לבד… למה זה קרה לי?'. ואבא אלן רק צעד קדימה וחיבק אותו מצבוק חזק חזק, ואמר לו: 'מהיום והלאה, אתה תהיה בגן עדן לנצח'. ובן, שבאותו רגע הפסיק להיאבק, הביט באביו ואמר ברוגע: 'זה בסדר, אני אשגיח על אבא ואמא'.

זהו המעבר מתשובות אנושיות לסמכות של האהבה. החיבוק ההוא של אבא אלן, והמילים השקטות של בן – הם התגשמות הבשורה של היום. הסמכות של ישוע אינה הרסנית; היא סמכות שמרפאה, שמחבקת, שמכניסה סדר גם כשההגיון האנושי נשבר.

…

במזמור התהילים קראנו היום: 'סוֹמֵךְ יְהוָה לְכָל-הַנֹּפְלִים, וְזוֹקֵף לְכָל-הַכְּפוּפִים'.

כשאתם מרגישים כפופים מתחת למשקל הגעגוע, זכרו שאלוהים אינו עומד מרחוק. הוא זוקף אתכם. הוא עושה זאת דרך הזיכרונות, דרך האהבה שבן השאיר בכם, ודרך הנוכחות החיה שלו כעת בשמיים.

Benjamin אינו קבוע בעבר. הוא לא רק זיכרון יפה של 15 שנים. הוא חי. הוא נמצא בסעודת הנצח בשמיים, יחד עם קרלו אקוטיס הקדוש – שני נערים צעירים, מבריקים, שאהבו את ישוע ואת עולם המדע והטכנולוגיה, ועכשיו רואים את הבורא פנים אל פנים. בן כבר אינו סובל, אינו כבול במגבלות הגוף. הוא חופשי, והוא מתפלל עבורכם.

ראיין היקר, אחיך הגדול בן אהב אותך אהבה עמוקה. הייתם צמד לא נפרד. כשאתם צחקתם יחד, כששיחקתם, כשהייתם יחד בכל המסעות – הלב שלו היה מלא שמחה איתך. בן רוצה שאתה תמשיך לחיות בשמחה. הוא רוצה שתיקח את הסקרנות שלו, את הטוב שלו, ותמשיך לגדול ולהיות האיש המופלא שאלוהים ברא אותך להיות. בכל פעם שאתה שומע סיפור, בכל פעם שאתה פותר בעיה קשה – דע שאחיך גאה בך ומחייך אליך מהשמיים.

ולכל המשפחות שמקשיבות לנו מרחוק, לכל מי שנושא צלב כבד של אובדן או מחלה, לילדים הסובלים בבתי חולים: דעו שרוח אלוהים חוקרת את העמקים שלכם. אתם לא שכוחים. המשיח שציווה על הרוחות בכפר נחום בסמכות, עומד גם ליד מיטתכם ואומר ברוך: 'שלום לכם, אל תפחדו'.

…

אז מה נוכל לקחת איתנו היום כשנצא מהדלתות הללו אל יומנו?

אני מזמין אתכם לעשות מעשה אחד קטן של הקשבה, ברוחו של Benjamin.

היום, קחו כמה דקות של שקט. אל תמהרו. שבו ליד מישהו שאתם אוהבים – ילד, הורה, אח או חבר – ופשוט תביטו בו ותקשיבו לסיפור שלו. בלי לנסות לתקן, בלי להתעסק בטלפון, בלי לחשוב על המשימה הבאה. הקשיבו בלב פתוח, כפי שבן ישב והקשיב לסיפורים של אביו.

וכאשר הרעש של העולם או הסערה של הכאב ינסו להציף אתכם, עצרו לרגע, קחו נשימה עמוקה, וזכרו את מילתו השקטה של ישוע: 'האלם'. תנו לשקט של סמכות אלוהים למלא את ליבכם.

Benjamin Vo היקר, נער של מוח מבריק ולב עדין, המשך להקשיב לסיפורי הנצח בשמיים. השגח על אבא אלן, על אמא ת'או ועל ראיין. התפלל עבורנו, עד שגם אנחנו, בבוא יומנו, ניפגש כולנו מחדש בבית האב, במקום שבו אין עוד דמעה ואין עוד כאב, אלא רק אור, שמחה ואהבה שאינה נגמרת לעולם.

אמן.