זיכרון מלכותה של מרים הבתולה המבורכת

אחים ואחיות יקרים…

הביטו לרגע בשער הפונה מזרחה.

הנביא יחזקאל עומד שם, שבור לב לאחר חורבן נורא. הכל נראה הרוס, נטוש ושומם. אך המלאך מוביל אותו אל שער אחד מסוים — שער הפונה לעבר הזריחה, דרך הקדים. ושם, מתוך השקט והמרחק, נשמע קול. לא קול של תרועה רעשנית של בני אדם, אלא קול אדיר ופנימי, ״כְּקוֹל מַיִם רַבִּים״. והארץ כולה מאירה מכבוד ה' הנכנס ובא, כדי למלא את הבית עד אפס מקום.

ומהו הכבוד הזה הנכנס דרך השער?

בעולם שלנו, כבוד נתפס לעיתים קרובות כמו בתיאור שבבשורת היום: מקומות ראשונים בסעודות, מושבי כבוד מוגבהים, תלבושות מפוארות ועיניים המחפשות מחיאות כפיים. אך ישוע מתבונן בהמון העם ובתלמידיו, מנפץ את כל אשליות הגאווה, ואומר משפט שהופך את כל סדרי העולם על פיהם: ״וְהַגָּדוֹל בָּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת. וְכָל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל, וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם.״…

היום הכנסייה חוגגת את זיכרון מלכותה של מרים הבתולה המבורכת.

איזו מלכה היא מרים? היא אינה אוחזת בשרביט של עריצות ואינה יושבת על כס שמרוחק מן הכאב האנושי. כתר המלכות שלה נארג מתוך אותה ענווה צנועה בנצרת, מתוך אמירת ה״הנני״ השקטה, מתוך עמידתה הדוממת והאוהבת למרגלות הצלב. היא המלכה משום שהייתה השפחה הצנועה ביותר של האדון. היא פתחה את כל ישותה להיות שער המזרח שדרכו נכנס כבוד האלוהים אל תוך ההיסטוריה האנושית.

הדימוי הזה של שער המזרח — השער הנפתח באור ראשון, המקום שבו האור והשירות נפגשים בפשטות — הוא החוט שמלווה אותנו בכל רגע של תפילה היום.

עברו כחודשיים ימים… כחודשיים מאז השלושה-עשר ביוני, כאשר נשמתו הטהורה של Benjamin Vo, בן היקר שלנו, שבה אל חיק האב. חודשיים שבהם הזמן זורם בחוץ, אך בתוך הלב הזמן עומד מלכת. הבוקר מגיע, השמש זורחת מעל האופק, אך הכיסא הריק בבית זועק. השקט בחדר, היעדר הצחוק המתוק שלו, היעדר הצעדים שלו במסדרון — כל אלה הם פצע פתוח.

בואו לא נמהר לנחם במילים שטחיות לפני שנעמוד מול האמת של הכאב. הפרידה מנער צעיר, ילד בן חמש-עשרה שהיה מלא חיים, חלומות ואור, היא משא כבד מנשוא. אלן ות'או היקרים, הלב שלכם נושא געגוע שאין לו שיעור. ראיין היקר, החסר של אחיך הגדול, השותף למשחקים ולמסעות, מורגש בכל פינה. אנו מכירים את הרגעים האלה שבהם האבל מתנפל עליך בהפתעה באמצע היום, ומזכיר עד כמה הבור בלב עמוק…

אך בדיוק אל תוך השבר הזה, נפתח שער המזרח של הבשורה.

ישוע אינו מבטיח לנו עולם חף מצער, אך הוא מגלה לנו היכן שוכן הכבוד האמיתי של אלוהים. כבוד האלוהים אינו נמצא בראוותנות, אלא בלב עניו, עמוק ואוהב. בנערים ובילדים שיודעים לשרת את סביבתם בשמחה טהורה, בלי לבקש דבר בתמורה.

כשאנו מביטים על חייו של Benjamin, על Ben שלנו, אנו רואים בדיוק את הענווה הזו שעליה מדבר ישוע. בן היה נער בעל שכל מבריק להפליא, כישרון עצום במתמטיקה ובטכנולוגיה, אך מה שכבש כל לב לא היה הידע שלו — אלא המזג העדין והמתוק שלו. הוא מעולם לא התנשא על איש. הוא לא חיפש לנפנף בהישגיו או לעמוד בראש כדי שיראו אותו.

אני נזכר ברוח הנפלאה שלו כספורטאי, על מגרש הבדמינטון… בן האמין בכל ליבו בעיקרון הפשוט והיפה: ״העיקר זה להשתדל מכל הלב״. כשהוא ניגש למבחנים, כשהוא שיחק, הוא לא עשה זאת כדי להביס אחרים או לחפש תהילה; הוא פשוט נתן את כל כולו, מתוך חריצות שקטה, חיוך עדין ורוח של שיתוף. קבלתו לנבחרת הייתה רגע של שמחה עמוקה לכל המשפחה — לא בגלל גאווה, אלא בגלל האושר הצנוע של נער שהשקיע בענווה ופשוט שמח בחלקו.

האם אין זו בדיוק המשמעות של דברי ישוע: ״וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם״?

בן ידע להיות אח מסור, בן מכבד ואוהב, חבר אמיתי. הוא היה משרת של אהבה בתוך ביתו ומחוצה לו. הוא אהב להתבונן בשמיים, לעקוב אחר מטוסים הממריאים ונעלמים אל האופק, לראות את העולם הגדול לצד אביו, אמו ואחיו ראיין — אותם ״ארבעה מושלמים״. ובכל מקום שהגיע אליו, מן הוותיקן ועד לורד, מהמזרח ועד למערב, הוא הותיר אחריו עקבות של אור שקט.

לפעמים, כשהלב כואב כל כך לאחר אובדן כזה, מתגנב אל הנפש קול שקט ומייסר. קול של אשמה עצמית וספקות: ״האם יכולנו להבחין קודם? האם עשינו הכל? מדוע זה קרה דווקא לנו?״…

אלן ות'או, משפחה יקרה, וכל מי שמאזין לנו ונושא צלב דומה — הקשיבו היטב לאמת של ישוע. כשתלמידיו שאלו אותו על האיש העיוור מלידה, ״רַבִּי, מִי חָטָא, הוּא אוֹ יוֹלְדָיו?״, ישוע השיב בבהירות חותכת: ״לֹא הוּא חָטָא וְלֹא יוֹלְדָיו״. מחלה אינה עונש. ייסורים אינם תוצאה של מחדל או של חוסר זהירות. אלוהים אינו שולח מחלות ואינו מעניש את בניו ובנותיו. ישנם כאבים בעולם הזה הנופלים באופן שרירותי, מעבר לכל שליטה אנושית, ושום השגחה בעולם לא יכלה למנוע אותם.

הסירו את האבן הכבדה הזו מליבכם! אתם הענקתם ל-Benjamin את החיים היפים, העוטפים והאוהבים ביותר שנער יכול לקבל. אלוהים אינו מאשים אתכם, והוא קורא לכם לדעת כי אהבתכם הייתה שלמה ותמימה.

כעת, ביום חגה של מלכות מרים הבתולה, אנו מבינים לאן פונה שער המזרח. הנביא יחזקאל ראה את כבוד ה' נכנס ושוכן לעולם. Benjamin Vo אינו אבוד בחשכת הקבר; הוא נכנס דרך שער האור אל משכן האלוהים הנצחי. הוא יושב במשתה השמימי, במקום שבו אין עוד כאב, אין מחלה ואין דמעות. הוא שוכן שם תחת חסותה האמהית של מלכת השמיים, לצד קדושים צעירים כמו קרלו אקוטיס, ושניהם מתפללים עבורנו.

אני רוצה לפנות אל כל מי שמתחבר לתפילה זו מרחוק — אל ילדים המרותקים למיטות חולי, אל משפחות הנושאות צלב בלתי נסבל של בדידות ושכול: דעו שאתם לא לבד. אלוהים רואה כל דמעה שנספגת בכרית בלילה. כבודו שוכן דווקא במקומות השבורים של הלב, ורוחו מרימה את אלה שנפלו ארצה.

ראיין היקר, אחיך Ben תמיד איתך. הוא לא רק זיכרון מן העבר; הוא מלווה אותך מן השמיים. בכל פעם שאתה מתאמץ, בכל פעם שאתה מחייך או משחק, זכור את מילותיו ומעשיו — להשתדל תמיד מכל הלב, באהבה ובצניעות.

מהו הדבר הקטן שנוכל לקחת עמנו היום בצאתנו מפתח הכנסייה?

הבה נבחר היום בענווה של שירות. לא לחפש שבחים ולא לדרוש כבוד מאחרים. לעשות מעשה אחד קטן של חסד בשקט — להושיט יד למי שמתקשה, לומר מילה מעודדת, להביט בשמיים מעבר לאופק המזרח ולזכור שהאהבה היא הדבר היחיד שאינו תם לעולם.

מרים, מלכת השלום ואם החסד, עטפי אותנו ברחמייך.

ובנימין היקר, שמור עלינו באורך הזך עד אשר ניפגש כולנו בבית האב.

אמן.