זיכרון של פיוס העשירי, האפיפיור

אחים ואחיות יקרים…

היום אנו מתכנסים לזכר פיוס העשירי, אפיפיור קדוש, אך ליבנו עדיין מהדהד מן הקריאות ששמענו. קריאה אחת מתארת שדה עצמות יבשות, מיובשות, חסרות חיים. קריאה אחרת מדברת על אהבה – אהבת אלוהים ואהבת הרע. שתי הקריאות הללו, על פניהן שונות כל כך, מתחברות בנקודה אחת עמוקה: הצורך ברוח, בצ'י, בחיים חדשים שאלוהים לבדו יכול להעניק.

ביחזקאל, אנו רואים את הנביא מוּבָל ברוח ה', אל עמק מלא בעצמות יבשות. 'הִנֵּה הֵמָּה יְבֵשִׁים מְאֹד.' (יחזקאל לז, ב). תחושת הייאוש, חוסר התקווה, תחושת הסוף המוחלט – כל אלו מתוארים במילים הללו. העצמות הללו הן בית ישראל, העם שאומר: 'יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ.' (יחזקאל לז, יא). זהו קול של אובדן, של חורבן, של תחושה שהכל נגמר.

זהו קול שאנו מכירים. אנו מכירים אותו מתוך חיינו. אנו מכירים אותו מתוך הלב. אנו מכירים אותו מתוך הכיסא הריק בבית, מתוך השקט בחדר שהיה פעם מלא בצחוק, מתוך השאלות שאין להן תשובה ברורה. תשעה שבועות חלפו מאז ש-Benjamin שלנו, Ben היקר, נאסף אל אלוהים. תשעה שבוקים של עצמות יבשות, של תחושה שהחיים איבדו את צבעם, את תנועתם, את הרוח שלהם.

אך מה קורה בעמק הזה? הנביא מצטווה לומר דבר בלתי ייאמן: 'הַחַיִּים יָמוּתוּ? הַנְּשָׁמָה תָּשׁוּב? לא.' הוא מצטווה לומר לעצמות היבשות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה!' (יחזקאל לז, ד). והוא מתנבא. הוא רואה איך העצמות מתחברות, איך גידים ושרירים מתפתחים, איך עור מכסה אותן. אך עדיין אין רוח. ואז, פקודה נוספת: 'הִתְנַבֵּא אֶל הָרוּחַ, הִתְנַבֵּא בֶּן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וְהַפְּחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ.' (יחזקאל לז, ט).

והרוח באה. והם קמים על רגליהם, 'צָבָא גָדוֹל לִמְאֹד מְאֹד.' (יחזקאל לז, י). זהו נס. זהו כוחו של אלוהים, כוחו של הרוח, להחיות את המתים, להחזיר חיים אל מה שנראה אבוד.

וזהו בדיוק המסר שאנו שומעים בבשורת היום. ישוע מתמודד עם שאלת המצוות הגדולות ביותר. הפרושים, המנסים ללכוד אותו, שואלים: 'מוּרֶה, מִצְוָה גְּדוֹלָה בְּתוֹרָה מִי הִיא?' (מתי כב, לו). תשובתו של ישוע אינה מורכבת. היא פשוטה, אך עמוקה כל כך: 'תֶּאֱהַב אֶת אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְזִמָּתְךָ. זֹאת הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַגְּדוֹלָה. וּשְׁנִיָּה הִיא דּוֹמָה לָהּ: תֶּאֱהַב אֶת רֵעֲךָ כָּמוֹךָ. בִּשְׁתֵּי הַמִּצְווֹת הָאֵלֶּה תְּלוּיִים כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים.' (מתי כב, לז-מ).

אהבה. אהבה לאלוהים ואהבה לרע. זוהי הרוח. זוהי החיות. זהו הדבר שמחבר בין העצמות היבשות לבין צבא החיים. זהו הדבר שמחבר בין הריקבון לתקווה, בין הייאוש לאמונה.

כאשר אנו חושבים על Ben, אנו חושבים על נער עם מוח מבריק. הוא היה 'פוטוקופי' של אביו, אלן, לא רק במראה אלא גם בכישרון הטכנולוגי שלו. בגיל 14, הוא כבר צלל לעומקם של AI, DevOps, ו-AWS. הוא היה מסוגל לנהל שיחות מורכבות על עסקים ומשחקים, עם הבנה של אדם בוגר הרבה יותר. הוא אהב את הלוגיקה, את הסדר, את הדרך שבה הדברים מסתדרים. הוא אהב את ה'איך' וה'למה' של העולם.

אך מעבר לכל זה, Ben היה נער של לב. לב רך, מלא אמפתיה. אני זוכר את הסיפור שסיפר אביו, אלן, על חלום שחלם בליל ה-25 ביוני. בחלום, Ben עומד מחוץ לחדר בבית החולים, לבוש במכנסיים קצרים ירוקים, נראה בריא וחזק. והוא אומר לאביו: 'בא, כל מבחן שעשיתי – עברתי. אני יכול לנשום בכוחות עצמי… למה זה קרה לי?' (כפי שסופר על ידי אביו). ואביו, מלא געגוע, מחבק אותו ואומר: 'מהיום והלאה, אתה תהיה בגן עדן לתמיד.' ובן, שפניו היו מלאות עצב, עונה: 'זה בסדר, בא. אני אשמור עליך ועל אמא.'

'כל מבחן שעשיתי – עברתי.' איזה לב. איזה חסד. איזה אהבה. Ben, בנשמתו הטהורה, הבין את המצוות הגדולות. הוא אהב את אלוהים, אהב את משפחתו, אהב את אחיו ראיין אהבה עמוקה. הוא היה מוכן להקריב הכל, אפילו את כל קופת החיסכון שלו, כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא עשה זאת כדי להתבלט, אלא מתוך רצון פשוט ואמיתי לעזור. זוהי אהבת הרע. זוהי אהבת אלוהים שמתבטאת במעשים קטנים וגדולים.

העצמות היבשות של יחזקאל הן תחושת החיים שלנו כאשר אנו מאבדים מישהו יקר. כאשר Ben נלקח מאיתנו, חלק מאיתנו הרגיש יבש, חסר חיים. השאלות 'למה?', 'איך?', 'מה אם?' ממלאות את החלל. אנו חשים כמו העצמות היבשות, חסרי רוח, חסרי תקווה.

אך ישוע, בבשורת היום, מציב בפנינו את התרופה. הוא אינו אומר לנו 'תאהבו את אלוהים ואת הרע' כדי שנעבור מבחן. הוא אומר לנו שאלו הן המצוות הגדולות, כי בהן טמונה הרוח, בהן טמונה החיים. כאשר אנו בוחרים לאהוב – לאהוב את אלוהים, לאהוב את האדם שלצדנו, אפילו כשאנו כואבים, אפילו כשאנו מיואשים – אנו מזמינים את הרוח להיכנס לתוך העצמות היבשות שלנו.

אלן ות'או יקרים, ראיין האהוב, משפחה וחברים – אתם נושאים את כאב האובדן. אתם חשים את היובש הזה. אך זכרו את Ben. זכרו את ליבו האוהב. זכרו את דבריו בחלום: 'אני אשמור עליך ועל אמא.' זוהי הבטחה מלאת רוח, הבטחה מלאת חיים. Ben לא נעלם. הוא נמצא במקום שבו הרוח שורה, במקום שבו האהבה היא הכל.

כאשר אנו חושבים על Ben, אנו חושבים על נער שחי את המצוות הגדולות. הוא אהב את אביו, את אמו, את אחיו. הוא אהב את העולם סביבו. הוא רצה לבנות חברת תעופה שתיקרא 'Con Chim Airlines' – 'חברת התעופה של הציפור'. הוא אהב מטוסים, אהב את השמיים. אולי הוא כבר עכשיו עף בין הכוכבים, צופה בנו מלמעלה, שומר עלינו, בדיוק כפי שהבטיח.

אני רוצה להתמקד לרגע באמפתיה של Ben. הוא היה רק בן 12 כשהוא בכה ביום הולדת ה-40 של אביו, מתוך פחד מוקדם לאבד אותו. זהו עומק של אהבה, עומק של קשר. זהו לב בשר, לב שיודע לאהוב, לב שיודע לכאוב. זהו לב שזקוק לרוח, לריפוי, לנחמה.

הבאר שנחפרה לכבודו בוויאטנם, 'באר האהבה', היא סימן חי. היא מביאה מים חיים למקום שחסר בו מים. היא מזכירה לנו שגם לאחר לכתו, האהבה של Ben ממשיכה לזרום, להחיות, להרוות צמאים. זוהי הרוח הפועלת דרכו, גם עכשיו.

לפעמים, אנו שואלים: 'האם יכולנו לעשות יותר? האם פספסנו משהו?' אלן ות'או יקרים, אני רוצה לומר לכם משהו ברור: לא, לא פספסתם דבר. Ben קיבל מכם את כל האהבה, הדאגה והתמיכה שאפשר להעניק. מחלה אינה עונש, והיא אינה תוצאה של מחדל. אלוהים אינו מאשים אתכם. הוא מבין את כאבכם, והוא מנחם אתכם.

הבטחתו של הנביא יחזקאל היא גם הבטחתנו: 'וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִי, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם.' (יחזקאל לז, יד). אלוהים ייתן את רוחו בנו. הוא יחיה אותנו מחדש. הוא יביא חיים אל העצמות היבשות שלנו. הוא יחזיר לנו את התקווה.

ומהי הדרך לעשות זאת? הבשורת היום נותנת לנו את התשובה: אהבה. אהבת אלוהים בכל לבבנו, בכל נפשנו, בכל מחשבתנו. ואהבת הרע, אהבת האדם שלצדנו, כפי שאנו אוהבים את עצמנו. זוהי המצווה הגדולה, זוהי הרוח, זוהי החיים.

כשאנו יוצאים מכאן היום, אני מבקש מכם לעשות דבר אחד קטן. דבר אחד שיזכיר לכם את Ben, את אהבתו, את נדיבותו. עשו מעשה אחד של חסד, בשקט, בלי שאף אחד ידע. אולי זה יהיה חיבוק לאדם שאתם אוהבים, אולי מילה טובה לאדם זר, אולי עזרה קטנה למישהו שזקוק לה. מעשה קטן של אהבה, שיזכיר לנו שהרוח עדיין פועלת בעולם, דרכנו, דרך Ben, דרך אהבתו שנמשכת.

Ben, אנו אוהבים אותך. אנו מתגעגעים אליך. אנו מודים לך על הלב שלך, על החיוך שלך, על האור שהבאת לחיינו. תפילתנו היא שתמשיך לשמור עלינו מלמעלה, ותהיה לנו דוגמה לאהבה, לחסד ולרוח החיים.

יהי זכרו ברוך לעד. אמן.