יום שישי של השבוע העשרים ושניים בזמן הרגיל

אחים ואחיות יקרים, דמיינו לרגע את המראה הפשוט, המוכר כל כך, של כוס יין חדש שנמזג אל תוך כלי חרס ישן. היין תוסס, הוא חי, הוא מלא בבועות של אנרגיה ופוטנציאל. הוא רוצה להתרחב. אבל הכלי הישן, היבש, הנוקשה – הוא כבר איבד את גמישותו. הוא אינו יכול להכיל את החיים החדשים הללו מבלי להיבקע. ישוע אומר לנו היום, בבשורה של לוקאס, שהמלכות שלו, שהנוכחות שלו, אינה יכולה להיות כלואה בתוך המבנים הישנים, בתוך הציפיות הנוקשות, או בתוך הדרכים שבהן העולם מנסה להגדיר מה נכון ומה לא.

היום, כחודשיים לאחר ה-13 ביוני 2026, היום שבו Benjamin Vo היקר סיים את מסעו הארצי ועבר אל זרועות האב, אנחנו מוצאים את עצמנו לעיתים קרובות כמו אותם נאדות ישנים. הלב שלנו מרגיש יבש, נוקשה מרוב כאב, מרוב געגוע. אנחנו מנסים להכיל את היין החדש של האמונה, את ההבטחה של ישוע שהמוות אינו הסוף, אבל הכאב האנושי שלנו מרגיש כאילו הוא עומד להתבקע. אנחנו שואלים את עצמנו: איך אפשר להמשיך? איך אפשר למזוג חיים חדשים לתוך מציאות שמרגישה כל כך ריקה?

פאולוס הקדוש מזכיר לנו באיגרת אל הקורינתים: 'האדון הוא השופט'. הוא אומר לנו שאין טעם לשפוט את עצמנו, ואין טעם לשפוט את מה שקרה. 'אל תעשו שום משפט לפני הזמן', הוא מפציר בנו. כמה עמוקה האמת הזו עבורכם, אלן ות'או, ועבורך ראיין. אני יודע שהמוח המבריק של בן, היכולת שלו לפתור בעיות מורכבות, לגשת לעולמות ה-AI והענן בחדות שכזו – כל אלו עומדים כעת בזיכרון שלכם כסימני שאלה. 'למה?', אתם שואלים. 'האם היינו יכולים לעשות אחרת?'.

אני רוצה לומר לכם היום, בשם האדון: הניחו את האבן הזו. הניחו את האשמה. אלוהים אינו שופט אתכם על מה שקרה. הוא אינו מאשים אתכם. המחלה של בן לא הייתה עונש, ולא הייתה מחדל. היא הייתה צלב שנפל על כתפיו הצעירות, ומעבר לכל יכולת אנושית למנוע זאת. אלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שלא היה בידיכם. הוא דורש רק את ליבכם הכואב, כדי שיוכל להניח בו את היין החדש של נחמתו.

בן היה נער של חוכמה עמוקה. הוא היה 'פוטוקופי' של אביו, אלן, לא רק במראה אלא ברוח. זכרו את הלב שלו. זכרו את הרגע ההוא, כשהוא רצה להציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא פיזר את הכסף – זה לא היה נחוץ – אבל ההצעה עצמה, הנדיבות הטהורה הזו, היא היין החדש. זוהי האהבה שאינה מכירה גבולות, אהבה שזורמת דרך בן אל העולם גם עכשיו. האהבה הזו היא הוכחה לכך שבן לא נעלם. הוא חי בתוך האהבה שנתן, והוא חי בתוך האהבה שאתם עדיין נותנים.

ראיין, אחיך הגדול בן אהב אותך כל כך. זכור את הרגעים שלכם יחד, את הצחוק בטיולים, את השותפות שלכם. הוא רוצה שתמשיך לחיות. הוא רוצה שתמשיך לחלום. הוא רוצה שתהיה מאושר. בכל פעם שאתה מרגיש את הגעגוע, דע שבן איתך. הוא לא רק זיכרון, הוא אח שמתפלל עבורך מהמקום שבו אין יותר כאב. הוא רואה אותך, הוא גאה בך, והוא מחכה לך בסעודת הנצח.

הבשורה היום מזכירה לנו: 'היין החדש חייב להישפך לתוך נאדות חדשים'. הנאדות החדשים הם הלבבות שלנו, שנפתחים מחדש דרך הדמעות. כשאנחנו בוכים, אנחנו למעשה מרככים את העור היבש של הכאב שלנו. אנחנו הופכים לנאדות גמישים שיכולים להכיל את הנוכחות של אלוהים. אל תפחדו מהדמעות. אל תפחדו מהשתיקה. בתוך השתיקה הזו, אלוהים מוזג את היין החדש של התקווה.

בן אהב מטוסים. הוא חלם על 'Con Chim Airlines'. הוא אהב את המראות, את הניתוק מהקרקע, את החופש של השמיים. היום, בן מראה לנו את הדרך. הוא כבר לא כבול לכוח המשיכה של הכאב הארצי. הוא ממריא במרומי הנצח. והוא מזמין אתכם להביט למעלה, לא אל העבר, אלא אל העתיד שבו ניפגש כולנו שוב.

למשפחות אחרות שמקשיבות לנו, לכל מי שנושא צלב כבד, דעו: אלוהים לא שוכח אתכם. כשהרשתות שלכם מרגישות קרועות, כשהחיים מרגישים ריקים, הוא הוא זה שממלא את הסירה. הוא לא נותן לכם לשקוע לבד.

מה נוכל לקחת איתנו היום מהדלת? אני מציע לכם דבר אחד פשוט: ביום הזה, בכל פעם שאתם מרגישים את כובד האובדן, עצרו לרגע. אל תנסו לפתור את הכאב. פשוט אמרו: 'אדון, אני כאן. אני נאד חדש. מלא אותי בנוכחותך'. עשו מעשה קטן של חסד, בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. אולי מילה טובה למישהו בודד, אולי עזרה קטנה למישהו שזקוק לה. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם.

בן, נער יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, תודה על כל רגע של אור שהבאת לעולם. התפלל עבור אבא אלן, אמא ת'או וראיין. עזור להם להרגיש את החיבוק של אלוהים בכל יום. עד שנפגש שוב בסעודת הנצח, נוח בשלום באורו של המשיח. אמן.