יום חמישי של השבוע העשרים וארבעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את המראה הזה: שולחן ארוך, המולת סעודה, ובמרכזה יושב ישוע. בתוך הבית הזה, ביתו של פרוש, נכנסת אישה שכולם מכירים את עברה, את הכתמים שעל חייה. היא לא באה לדבר. היא לא באה להסביר. היא באה עם כד בהט, עם דמעות, עם רצון פשוט אחד: להיות קרובה למי שהיא יודעת שהוא המקור היחיד לחיים. היא כורעת מאחוריו, דמעותיה נופלות על רגליו, והיא מנגבת אותן בשערה. זהו רגע של חשיפה מוחלטת. אין כאן מסכות. יש כאן רק כאב שפוגש חסד.

בנימין שלנו, בן, היה נער של אמת טהורה. הוא לא היה מסוגל להעמיד פנים. כשהוא גילה עניין במשהו – בין אם זה היה קוד מורכב, תשתית ענן, או החלום המתוק על 'Con Chim Airlines' – הוא צלל לתוכו בכל כולו. הוא לא היה נער של חצאי אמיתות. הוא היה נער של מבט ישיר, של חיוך שבא ממעמקי הלב, של סקרנות שלא ידעה גבולות. אתם זוכרים את הסיפור על הפאד-תאי החריף בבנגקוק? הוא ידע שזה חריף, הוא שמע את האזהרות, אבל הוא רצה לחוות, לטעום, להיות נוכח בתוך החוויה. הוא דמע מהחריפות, אבל גילה וצחק, כי הוא היה נער שאהב את החיים בכל עוצמתם. הוא לא פחד להרגיש. הוא לא פחד מהחריפות של העולם, כי הוא ידע שהלב שלו מוגן על ידי האהבה שלכם.

אלן ות'או, ראיין, אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור, החיים מרגישים לעיתים כמו אותו רגע בבנגקוק – חריפים מדי, בוערים מדי, גורמים לדמעות לזלוג בלי שום התראה. אני יודע שהבית שקט, ושהשקט הזה הוא לפעמים כבד מנשוא. אתם נושאים את האובדן הזה כפי שהאישה בבשורה נשאה את כד הבשמים שלה – יקר, כבד, מלא בזיכרונות. אולי אתם שואלים את עצמכם שאלות שמנקרות בלילה: האם יכולנו לעשות יותר? האם היה סימן שפספסנו? האם האשמה הזו, שמרגישה כמו אבן בכיס, היא משהו שאני חייב לסחוב?

אני מבקש מכם, בשם האמת של הבשורה של היום: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו, והוא נשא אותו באצילות מדהימה. אתם לא החמצתם דבר. אתם הייתם ההורים הכי מסורים, הכי אוהבים, הכי נוכחים שיכולים להיות. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה.

פאולוס כותב היום לקורינתים: 'בחסד אלוהים אני מה שאני, וחסדו עמי לא היה לריק'. בן היה מתנה. הוא היה מתנה של חסד אלוהי שלא היה לריק. כל רגע של סקרנות שלו, כל חיוך שחלק עם אחיו ראיין, כל רגע שבו הוא הציע את קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם – אלו לא היו פעולות ריקות. אלו היו זרעים של נצח. הוא היה נער שחי את האהבה, והאהבה הזו נשארה. היא לא נעלמה יחד עם הגוף הצעיר שלו. היא זורמת עכשיו במקומות אחרים. חשבו על הבאר בוייטנאם, על המים החיים שזורמים בשמו, על החיים של אחרים שמשתנים בזכות האהבה שאתם ממשיכים להפיץ בשמו. בן לא הפסיק לחיות; הוא פשוט עבר למקום שבו האהבה שלו יכולה להשקות את העולם כולו.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק, חזק יותר מהמוות עצמו. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח.

אלן ות'או, אלוהים לא מבקש מכם להיות חזקים כל הזמן. הוא מבקש מכם לבוא אליו, בדיוק כמו האישה בבשורה, עם כל הדמעות שלכם, עם כל הכאב שלכם. הוא לא דוחה אתכם. הוא מקבל אתכם. הוא אומר לכם: 'אמונתכם הושיעה אתכם, לכו לשלום'. השלום הזה הוא לא היעדר כאב; הוא הידיעה שבן נמצא בידיים בטוחות, במקום שבו אין יותר כאב, אין יותר מחלה, אין יותר שאלות. הוא נמצא בסעודת הנצח, מחכה לכם עם החיוך המתוק שלו, עם הלב המבריק שלו. הוא זוכר את כל מה שלימדתם אותו, את כל האהבה שהענקתם לו. הוא 'הבן הטוב' שזכה למנוחה, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע.

מה ניקח איתנו היום מהדלת הזו החוצה? משהו קטן, משהו בר-קיימא. היום, עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.