יום שבת של השבוע העשרים ושבעה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, את בן, יושב בחדרו השקט, מול מסך המחשב שבו בנה שורות קוד ארוכות עבור אותה חברת תעופה דמיונית שכל כך אהב לדבר עליה – 'קון צ'ים איירליינס'. המקלדת נקוששת בקצב קבוע, המחשבות שלו רצות קדימה אל עולם שבו המרחקים קטנים והשמיים תמיד פתוחים, והוא מסתכל אל אביו בחיוך קטן, מלא סקרנות ואהבה. בן היה נער שאהב את הסדר, את ההיגיון שמאורי הבריאה, אבל יותר מכל, הוא אהב את הקשר החם עם מי שהקיף אותו. היום, כששואגים באוזנינו דבריו של פאולוס אל הגלטים והקול מהקהל בבשורה של לוקס, אנו מוזמנים לעצור לרגע את נשימתנו ולהתבונן באותה אמת עמוקה שמחברת בין הבנים והבנות של אלוהים לבין החיים שבן חי כל כך יפה.

פאולוס כותב אל הגלטים במילים שנוגעות ישירות בלב העניין: 'לְפֵיכָךְ הַתּוֹרָה הָיְתָה לָנוּ לְמֻסְרֵר עַד לַמּוֹשִׁיעַ, לְמַעַן נֻצַּדַּק עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה. אַךְ אַחֲרֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה, אֵינַנּוּ עוֹד תַּחַת מֻסְרֵר. כִּי כֻלְּכֶם בָּנִים לֵאלֹהִים בָּאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ'. פאולוס מדבר על סוף הפחד, על היציאה ממצב של מי שמוחזק במשמרת קפדנית, ומעבר אל החירות האמיתית שבה נעשים כולנו בני בית אצל אלוהים. הוא מזכיר לנו שדרך הטבילה לובשים אנו את המשיח, ושאין עוד הבדל בין איש לאיש, כי כולנו אחד. כמה פעמים, אלן ות'או, אתם מרגישים שאתם עדיין מחזיקים את עצמכם בתוך משמרת כבדה של כאב וגעגוע? אתם תוהים בלילות השקטים האם יכולתם לעשות משהו אחר, האם פספסתם משהו, האם יש צעד קטן שהיה משנה את הדרך. אנו נושאים לפעמים אשמה שקטה שלא שייכת לאיש, כאילו שעצם המחלה הייתה תלויה בנו.

אבל שמעו את מה שאומרת האמת הגדולה של האמונה: אלוהים מעולם לא העניש, ומעולם לא דרש מכם דין וחשבון על מה שלא היה נתון לשליטת אנוש. המחלה שבאה אל בן לא הייתה תוצאה של שום מחדל, של שום החמצה, של שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. בן נשא צלב גדול, ונשא אותו בגבורה עצומה, באותו חיוך עדין שנשאר חקוק בלבבות שלכם. הניחו את האבן הזו מידיכם. אל תאשימו את עצמכם על מה ששייך לעולם שבור שבו בני אדם אינם שולטים בכל רגע. אלוהים אינו מאשים אתכם, והוא מחבק אתכם ברגעים שבהם הלב שלכם נשבר. בן לא היה רק ילד שנלקח; הוא היה מתנה גדולה שנשארה שלכם לנצח באהבה שאין לה סוף.

ובבשורה של היום, אנו שומעים אשה אחת מן ההמון קוראת אל ישוע בקול רם: 'אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן שֶׁנְּשָׂאַתְךָ וְהַשָּׁדַיִים שֶׁיָּנַקְתָּ מֵהֶם'. היא רואה את בשרה, את האם שהחזיקה אותו, את הקשר האנושי העמוק. וישוע עונה לה תשובה שמרימה את מבטנו אל השמיים: 'כֵּן, אַשְׁרֵי שׁוֹמְעֵי دְבַר אֱלֹהִים וְשׁוֹמְרִים אֹתוֹ'. ישוע אינו מבטל את האהבה של אמא; הוא מרחיב אותה אל מעבר לגבולות הזמן. הוא אומר שהשייכות האמיתית לאלוהים ולמי שאנו אוهבים אינה נגמרת בנשימה האחרונה של העולם הזה. תחשבו על בן. הוא היה נער שכל כולו היה הקשבה, לב רחב שהבין את סביבתו מבלי שיהיה צורך להרבות במילים. חשבו על אותו רגע שבו סיפרתם על טוב ליבו, כשביקש להציע את כל קופת החיסכון הקטנה שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה בדרמטיות – הוא פשוט אמר את הדברים בפשטות, מוכן לתת את כל מה שהיה לו עבור מישהו אחר. זו הייתה האהבה שלו: נקייה, תמימה, מוכנה לתת בלי לחשב חשבונות.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה וגאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך להתקדם, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם לא נותק מעולם. בכל פעם שאתה מרגיש את החום בבית, בכל פעם שאתה נזכר ברגעים שבהם צחקתם יחד סביב המוזיקה או בטיולים, דע שבן נמצא שם איתך. הוא לא רחוק. הוא חלק מהדרך שלך, והוא רוצה שתמשיך לחיות בגn, לחלום בגדול, להיות הנער המיוחד שאתה.

בן נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במטוסים כדי לטוס, אין עוד מחלה, אין עוד פחד ואין עוד דמעות. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של אלוהים. האהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה, ממש כמו אותו באר מים שנקראה על שמו בוייטנאם, שנותנת חיים לאחרים מבלי לעשות רעש. תנו לאהבה הזו להיות המים שמלחחים את הלבבות שלכם בימים היבשים. אלן ות'או, אל תפחדו מהשקט בבית; תנו לו להתמלא בנוכחות השקטה והאוהבת של בן ושל אלוהים שמחזיקים אתכם יחד.

היום, קחו איתכם משימה קטנה ופשוטה: עשו מעשה אחד טוב בשמו של בן, בלי שאש איש ידע על כך. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.