יום שישי של השבוע העשרים ושבעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, את בן, יושב בחדרו, שקוע בתוך תכנון מורכב של קוד או בשרטוט של מטוס נוסעים דמיוני עבור 'קון צ'ים איירליינס'. המחשב דולק, האורות בחדר משתקפים על המסך, והוא מחייך חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, כשהוא פותר בעיה שנדמתה בלתי אפשרית. בן לא היה רק נער חכם; הוא היה נער שראה את העולם כחידה שנועדה להיפתר באהבה. הוא חיפש את היופי שבדיוק, את הסדר שבטכנולוגיה, ואת האמת שבלב. היום, כשאנו קוראים את דברי פאולוס ואת הבשורה של לוקס, אנו מוזמנים להסתכל על אותה 'נאמנות' שבן חי בה, ולמצוא בה נחמה ללבבותינו הכואבים.

פאולוס השליח פונה אל הגלטים במילים חריפות וברורות: 'הרי מי שנשען על מעשי התורה נמצא תחת קללה... אך המשיח פדה אותנו מקללת התורה בהיותו לקללה עבורנו'. פאולוס מדבר על השחרור מהניסיון האנושי להוכיח את עצמנו, מהעול הכבד של 'אם רק הייתי עושה כך, אז היה קורה אחרת'. הוא קורא לנו להפסיק לחפש את הצידוק שלנו במעשים שלנו, ולהבין שהברכה באה מן האמונה, מן החסד שניתן לנו במתנה. כמה פעמים, אלן ות'או, אתם מסתכלים על השבועות והחודשים שחלפו מאז שבן עלה אל האור, ומנסים לחשב את הצעדים שלכם? אתם שואלים את עצמכם שוב ושוב: 'האם יכולתי לעשות משהו אחרת? האם הייתה דרך למנוע את הסבל?'.

אני רוצה לומר לכם היום דבר מה, ואני מבקש שתקשיבו לו לא רק באוזניים, אלא בלב: הניחו את האבן הזו. הניחו את האשמה העצמית, שכן היא אינה של אלוהים. כשישוע נשאל על האיש שנולד עיוור, הוא דחה מכל וכל את הרעיון שהסבל הוא עונש על חטא של ההורים או של הילד. מחלה היא לא תוצאה של מחדל שלכם, והיא לא עונש על שום דבר שקרה או לא קרה בביתכם. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר, והוא נשא אותו בגבורה, עם החיוך הזה שעדיין מאיר את זכרונכם. אתם לא החמצתם דבר. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת, מלאה, ועוטפת. אל תאשימו את עצמכם על מה שאין לנו שליטה עליו. אלוהים לא מאשים אתכם, אז מדוע אתם מאשימים את עצמכם?

בבשורה, ישוע מדבר על 'האיש החזק' השומר על ארמונו, עד שבא מישהו חזק ממנו. הוא מדבר על הניקיון של הבית, על הסדר, ועל הסכנה שהבית יישאר ריק. בן שלנו, בדרכו המיוחדת, תמיד דאג שהבית שלו – לא רק הפיזי, אלא הלב שלו – יהיה מלא. חשבו על הרגע ההוא, כשהוא הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה – הוא פשוט הציע. הוא לא היה צריך את הדרמה של המעשה; הוא היה צריך את האמת של הכוונה. זו הייתה נדיבות של נער שלא פחד לתת את הכל, כי הוא ידע שהלב הוא המקום שבו נמצאת המלכות. הוא לימד אתכם, ההורים שלו, מה זה אומר להיות נוכח בתוך האהבה, גם כשאין פתרונות קלים.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן. זכור את התמונות שלכם יחד, את החיוכים שלכם בטיולים, את המבט המשותף אל השמיים. אלו לא רק זיכרונות; אלו הם רגעים של נצח שנחרטו בלב האלוהים.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב. הוא איתכם בבוקר כשאתם מתעוררים, והוא איתכם בערב כשאתם מניחים את הראש. הוא חלק מהבית הזה, חלק מהלב שלכם, חלק מהתפילה שלכם.

אני יודע שלפעמים בלילה, כשאתם שומעים את השקט בבית, אתם תוהים איפה הוא. תזכרו את החלום של אביו, שבו בן נראה חזק ובריא, שומר עליכם. תזכרו את הקול של בן, את השמחה שלו, את האהבה שמעבר לזמן. הוא איתכם. הוא לא אבוד. הוא מצא את המנוחה הגדולה. הוא מחכה לכם בבית האמיתי, שם לא יהיו יותר דמעות, שם הכל יהיה ברור, שם האהבה תהיה השפה היחידה.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.