יום ראשון השלושים ושלושה בזמן הרגיל

הביטו לרגע בתמונה פשוטה, כזו שחרוטה בלב הזיכרון המשפחתי: בנימין שלנו, בן ארבע-עשרה, עומד בשדה תעופה, עיניו מבריקות מול המראה של מטוס בואינג 737 הממריא אל על. הוא לא סתם מסתכל; הוא מנתח, הוא לומד, הוא חולם. באותו רגע, בתוך השקט המרוכז שלו, הוא לא היה רק נער; הוא היה חלוץ של דמיון, אדריכל של חברות תעופה דמיוניות בשם 'קון צ'ים איירליינס', שגרמו לכל מי שהקשיב לו לחייך מרוב שמחה והתפעלות. הוא היה נער של חזון, לא רק בטכנולוגיה ובקוד שכתב ב-GitHub שלו, אלא בדרך שבה הוא ראה את העולם – כמרחב פתוח של אפשרויות שנועדו להיחקר באהבה.

היום, במשל הכישרונות בבשורה על פי מתי, ישוע מדבר על אדון המפקיד את רכושו בידי עבדיו. הוא נותן לכל אחד לפי יכולתו. אנחנו נוטים לחשוב על 'כישרונות' כעל כסף או יכולות מקצועיות, אבל אולי, במבט עמוק יותר, הכישרונות הם החיים עצמם – האנשים שניתנו לנו, הזמן שזכינו לחלוק, והאהבה שהופקדה בידינו. בן קיבל חמישה כישרונות, והוא השקיע אותם בנדיבות שאין לה גבול. הוא השקיע אותם בסקרנותו, בחיוך שתמיד היה מוכן לכל אדם, ובנכונותו להציע את כל מה שהיה לו – אפילו את קופת החיסכון שלו – כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא פשוט הציע. זה היה הלב שלו – נדיב, פתוח, זורם כמו מים חיים.

אני יודע, אלן ות'או, שהחמישה חודשים האחרונים מאז יוני היו מסע בתוך לילה ארוך. אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים כבד מנשוא, ושכל פינה מזכירה לכם את בן – את המחשב שבו תכנן עולמות של קוד, את החלומות שלו, ואת הדרך שבה היה מביט בכם בחיבה. אתם נושאים משא שרק הורים שאיבדו ילד יכולים להבין. אולי בתוך הלילות הארוכים, עולה בכם המחשבה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה ובבדידות: 'האם פספסתי משהו? האם יכולתי לעשות עוד כדי שהנתיב שלו יהיה אחר?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד. אתם לא אחראים למה שלא היה בידיים שלכם; אתם אחראים רק לאהבה העצומה שהענקתם לו, והיא קיימת לעד.

באיגרת אל התסלוניקים, פאולוס אומר לנו: 'אתם אינכם בחושך... כולכם בני האור ובני היום'. בן היה בן אור. הוא לא חיכה שהחיים יקרו לו; הוא חי אותם בערנות, בנאמנות, בסקרנות. כשהוא עבד על הקוד שלו, או כשהוא עמד לצד אביו בתצפיות על מטוסים, הוא היה 'ער', הוא היה נוכח. הוא לא קבר את הכישרון שלו באדמה מתוך פחד; הוא השקיע אותו בחיים, במשפחה, בטיולים בעולם, בביקור ברומא ובוותיקן. הוא השקיע את עצמו בנו.

הנה התפנית, הנה האור שנכנס לחדר האפל של האבל שלכם: בן לא איבד את חייו; הוא הפקיד אותם בידיו של אלוהים שעושה הכל בחסד. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במאבקים, אלא רק באור הנצחי. וכשאנחנו חושבים עליו, אנחנו לא חושבים על הכאב, אנחנו חושבים על החיוך שלו, על הסקרנות שלו, על האהבה העצומה שהשאיר אחריו. הוא עוטף אתכם גם עכשיו, שקט ובטוח, כמו האוויר שאתם נושמים. הוא לא 'הלך לאיבוד' בשיטפון של הזמן; הוא נאסף אל תוך הלב של האב.

ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה בן חסר לך. אני יודע שהמשחקים, הטיולים, והצחוק המשותף השאירו מקום שקט כל כך בחדר שלך. תדע שבן איתך. הוא לא הלך רחוק; הוא בלב שלך, והוא שמח בכל צעד שאתה עושה קדימה. אל תפחד לחלום, אל תפחד לחיות את חייך במלואם, כי כל צעד שלך הוא שמחה גם בשבילו. בן היה גאה בך, והוא ממשיך להיות גאה בך בכל רגע.

בן היה נער של חסד. הוא הבין, אולי יותר ממה שאנחנו מבינים בגיל מבוגר, שהחיים הם מתנה שנועדה להינתן. כשהוא הציע את קופת החיסכון שלו למען דודו, הוא לא חישב הפסד. הוא פשוט אהב. והאהבה הזו ממשיכה לזרום היום דרך 'הבאר של בן' בווייטנאם, שנותנת חיים לאחרים בשמו. בכל פעם שמישהו שותה מהמים האלה, החסד של בן זורם בעולם. זהו הניצחון על המוות. המוות לא יכול לעצור את האהבה. האהבה הזו היא כמו הנהר – היא תמיד מחפשת דרך, היא תמיד מגיעה לים, היא תמיד הופכת את המליחות למתוקה.

המשפחה של בן, אתם הייתם המקדש שלו, והוא היה שלכם. כשישוע אומר 'בואו, שותפי לשמחת אדונכם', הוא מזמין גם אתכם לשמחה הזו. היא לא שמחה של שכחה, אלא שמחה של תקווה שחזקה מכל מוות. האהבה שחלקתם היא נצחית. היא לא נעלמה. היא רק עברה לצד השני של הצעיף. כשתרגישו את החסרון, תנו לדמעות להיות תפילה. כשתרגישו את הכובד, תנו לזיכרון של בן להזכיר לכם שאתם אהובים על ידי אלוהים באותה מידה שהוא אוהב את בן. אל תפחדו מהעתיד, כי אלוהים כבר נמצא שם, מחכה לכם, ומחזיק את בן בחיקו.

כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בשקט ובסתר, בדיוק כמו שבן היה עושה – חיוך למישהו עייף, עזרה קטנה למי שנושא משא כבד. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם אל העולם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.