יום חמישי של השבוע ה-31 בזמן הרגיל

הביטו לרגע בנער צעיר, בנימין שלנו, יושב בחדרו המוקף במפות טיסה ושרטוטים מורכבים של מטוסים. הוא לא רק בנה מודלים; הוא בנה עולמות. בתוך השקט של חדר העבודה שלו, כשהוא מקודד אפליקציות או חולם על 'קון צ'ים איירליינס', הוא חיפש את הדיוק, את הסדר, את היופי שמאחורי הדברים. הוא היה נער שאהב את הדרך, את ההמראה, את הידיעה שיש משהו רחוק ומרהיב מעבר לאופק. אתם זוכרים את החיוך שלו, את הדרך שבה הוא היה מקשיב לסיפורים של אביו כאילו היו האמת המוחלטת של העולם? זה היה לב שלא מחפש לעצמו מקום של כבוד, אלא לב שפשוט רוצה להיות נוכח, להיות קשור, להיות שייך.

היום, פאולוס הקדוש באיגרתו אל הפיליפים משתף אותנו בחשבון הנפש שלו. הוא אומר: 'כָּל מַה שֶּׁהָיָה לִי לְרֶוַח, אֶת כָּל זֹאת רָאִיתִי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ'. פאולוס לא מדבר על כישלון; הוא מדבר על הערכה מחדש. הוא הבין שכל ההישגים שלו, כל הייחוס שלו, כל מה שבנה בכוחות עצמו, אינו משתווה לערך העליון של 'הַהַכָּרָה אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנִי'. הוא מוותר על הכל כדי לאחוז בדבר האחד שבאמת נשאר.

אלן ות'או, אני יודע שהלב שלכם מרגיש לפעמים כמו שדה קרב של אובדן. מאז חודש יוני, אתם מסתכלים על החיים שלכם ושואלים: למה? איפה האור? אתם נושאים את המשא הכבד של הזיכרונות – הנעליים שלו ליד הדלת, השתיקה בחדר שפעם היה מלא בתוכניות לעתיד, והשאלות שצפות בלילות ללא שינה. אולי עולה בכם המחשבה המייסרת: האם פספסתי משהו? האם יכולתי לעשות עוד? אני רוצה לומר לכם את האמת הזו, ברוך ובביטחון גמור: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד.

בבשורה של היום, ישוע מספר לנו שני משלים – על הכבשה האבודה ועל המטבע שאבד. הוא מתאר את האלוהים כרועה שמשאיר את הכל כדי למצוא את האחד, וכאישה שמדליקה נר ומטאטאת את כל הבית עד שהיא מוצאת את מה שחשוב לה. תחשבו על התמונה הזו. האלוהים של ישוע הוא אלוהים שמחפש. הוא לא יושב על כס מלכות רחוק ומחכה שנבוא אליו; הוא יוצא אל המדבר. הוא מדליק נר בתוך החושך של הבית שלנו.

בן שלנו, בנימין, ידע את סוד החיפוש הזה. הוא היה נער של חמלה עמוקה. זוכרים את הרגע שבו הוא הציע לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו. זה היה לב של נער שהבין שהאהבה היא המשאב היחיד שבאמת נשאר. הוא לא חיפש את ה'רווח' האישי שלו; הוא חיפש את האדם שזקוק לו. הוא היה ה'מטבע' היקר שנמצא באהבה של אלוהים.

התפנית המנחמת של היום היא לדעת שבן לא אבד. הוא לא נמצא ב'מדבר' של הנצח, אלא בתוך החיבוק של הרועה הטוב. הוא נמצא במקום שבו אין עוד צורך בחישובים, אין עוד צורך במאבק, רק בשמחה של המציאה. תחשבו עליו שם, אולי מתכנן מסלולי טיסה חדשים בשמי השמיים, אולי מחייך את אותו חיוך מלא חיים שאתם זוכרים כל כך טוב. הוא משקיף עליכם באהבה ששום מוות אינו יכול לכבות.

ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, וכמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו לצידך. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה הוא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. כשהחלומות שלך יתגשמו, הוא יהיה שם, גאה בך, כפי שתמיד היה.

ואתם, אלן ות'או, ההורים היקרים – תנו לעצמכם לנוח בזרועותיו של אלוהים. אל תפחדו מהדמעות שלכם; הן הדרך של הלב להמשיך לאהוב את מי שאיננו יכולים עוד לחבק בגוף, אך ממשיכים לחבק ברוח. האהבה הזו שהיתה ביניכם ובין בן אינה מסתיימת בקבר. היא נשארת חיה, קשורה לנצח. האלוהים שמחפש את המטבע האבוד הוא האלוהים שמחזיק את בן, והוא האלוהים שמחזיק אתכם.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בסתר, בלי שאיש ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד, בדיוק בעדינות השקטה שבן חי בה. תנו לאהבה הזו להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.