יום רביעי של השבוע העשרים ותשעה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, את בן, יושב בחדרו, מוקף בשרטוטים מורכבים של מטוסים, אולי עובד על הקוד של 'קון צ'ים איירליינס'. הוא לא היה סתם נער; הוא היה מישהו שחיפש את הסדר שמאחורי הדברים. הוא הביט אל העולם בעיניים של סקרנות, מחפש את הלוגיקה, את התוכנית, את הדרך שבה הכל מתחבר ליצירה אחת גדולה. כשבן היה מדבר על המטוסים שלו, על החלומות שלו, על הדרך שבה הוא רצה להוסיף יופי לעולם, היה בו חיוך של מי שמרגיש בבית בתוך הבריאה הזו.

היום, פאולוס השליח מדבר אלינו באיגרת אל האפסים על 'מסתורין' שהתגלה. הוא אומר: 'לְהָאִיר לִפְנֵי כֹּל מָה הִיא תָּכְנִית הַמִּסְתּוֹרִין הַנִּסְתָּר מִדּוֹרוֹת עוֹלָמִים בָּאֱלוֹהִים'. פאולוס מדבר על תוכנית אלוהית, על משהו שגדול בהרבה ממה שהעין האנושית יכולה לראות ברגע נתון. הוא מדבר על 'עושר המשיח שאין לשער'.

אני יודע, אלן ות'או, שהיום, כשהשמש שוקעת ואתם מרגישים את החלל העצום שהותיר בן בבית, המסתורין הזה לא מרגיש כמו עושר. הוא מרגיש כמו חידה אכזרית. אתם מסתכלים על הנעליים שלו, על המחשב שלו, על המקומות שבהם היה אמור להיות, ושואלים את השאלה המרה שכל הורה שנושא אובדן שואל: 'האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם פספסתי סימן? האם הייתי צריך לראות משהו קודם?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה קשה אינה עונש, ואינה תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא את הצלב שלו בגלל משהו שעשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את המחלה הזו, ואלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר ליכולת האנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם; האהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם חופשיים מהאשמה הזו.

בבשורה של היום, ישוע מדבר על הציפייה לאדון. הוא אומר: 'גַּם אַתֶּם הֱיוּ מוּכָנִים, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאֵינְכֶם מְשַׁעֲרִים, בֶּן הָאָדָם יָבוֹא'. זה לא איום. זוהי הזמנה לחיות מתוך ידיעה שהחיים הם לא האסמים שאנו בונים, אלא האהבה שאנו מחלקים. בן הבין זאת בדרכו הטבעית והעדינה. זוכרים את הרגע ההוא, שבו בן, בגיל חמש-עשרה בלבד, אמר לכם שהוא מוכן לוותר על כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע – הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו. זו הייתה הנדיבות של נער שידע ששום דבר בעולם הזה אינו באמת שלנו; הכל הוא מתנה, ומתנה נועדה להינתן.

הנה התפנית: ישוע אומר בבשורה, 'מִי הוּא אִם כֵּן הַסּוֹכֵן הַנֶּאֱמָן וְהַנָּבוֹן?'. בן היה סוכן נאמן. הוא ניהל את חייו הקצרים בחוכמה, לא מתוך צבירת רכוש, אלא מתוך צבירת רגעים של אהבה. הוא היה סקרן, הוא היה מצחיק, הוא היה 'הבן המצחיק' שאבא שלו כל כך אהב. הוא חי את חייו בנאמנות למי שהוא היה, ובנאמנות לאהבה שקיבל מכם.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את הצחוקים, את השותפות. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה יקרה.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא חופשי מכל כאב, מכל בדיקה, מכל מגבלה. הוא חי בתוך האהבה האינסופית של האב, בדיוק כפי שחי כאן – בנדיבות, בחיוך ובאמון. והאהבה שלו ממשיכה לזרום כאן למטה, כמו אותה באר מים חיים שנחפרה בשקט ב-Cà Mau הרחוקה כדי לתת מים קרים וצוננים למי שצמא, מבלי להגיד מילה. תנו למים השקטים האלה לרפא את הלבבות שלכם.

לכל מי שנושא היום צלב של אובדן, לכל משפחה שמרגישה את החלל הריק בבית: דעו שאתם לא לבד. אלוהים אוחז בכם בימינו החזקות. בן לא נעלם; הוא רק עבר אל הצד השני של החדר, אל מקום שבו האהבה אינה נגמרת. הוא מחכה לכם באור שאינו דועך. הוא מחכה לכם עם אותה סקרנות ואותו חיוך שאתם כל כך מתגעגעים אליהם.

היום, קחו אתכם משימה קטנה אחת בדרך החוצה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.