חג כל הקדושים

הביטו לרגע בתמונה של בנימין, בן שלנו, עומד בלב המקדש המפואר ההוא, מוקף בחלונות ויטראז' שדרכם חודר אור השמיים ומאיר את פניו. הוא עומד שם, רזה וגבוה, החיוך הרחב שלו חושף גשרים על שיניו, והוא נראה כל כך שלם, כל כך שייך למקום הזה. הוא לא רק נער שאהב מטוסים או תכנות; הוא היה נער שאהב את האור. הוא ידע לחפש את היופי בכל מקום, מטיול ברומא ועד לביקור בגרוטו בלורד. הוא חי את חייו כמי שמחפש משהו גדול יותר מהאופק המוכר, משהו שמעבר למסכי המחשב ולשרטוטי 'קון צ'ים איירליינס'. היום, בחג כל הקדושים, אנחנו מסתכלים על השמיים, ואנחנו יודעים שבן נמצא בדיוק שם, בתוך הקהל העצום שיוחנן השליח מתאר בחזון שלו – 'קהל רב אשר לא יכול איש למנותו'.

יוחנן רואה אותם עומדים לפני כס המלכות, לבושים גלימות לבנות. הוא שואל: 'מי הם אלה?', והתשובה היא: 'אלה הם הבאים מתוך הצרה הגדולה; הם כיבסו את גלימותיהם והלבינו אותן בדם השה'. המילים האלו, 'הצרה הגדולה', מהדהדות בלב של כל מי שאיבד אדם אהוב. אלן ות'או, אני יודע שהצרה שלכם אינה תיאורטית. היא מוחשית, היא כבדה, היא נוכחת בכל פינה בבית שבו בן צחק, בנה וחלם. אתם מסתכלים על הכיסא הריק, על המחשב שבו הוא כתב את הקוד שלו, ואתם מרגישים שאתם עדיין בתוך הסערה. אתם שואלים את עצמכם, אולי שוב ושוב בתוך השקט של הלילה, אם יכולתם לעשות משהו אחר, אם החמצתם סימן.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ואהבת הורית אינה מודדת את כוחה בסבל. בן לא נשא את הצלב הכבד הזה בגלל שגיאה אנושית כלשהי. הניחו מעל ליבכם את האבן הזו של האשמה המדומה; היא אינה שייכת לכם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים שבן היה צריך לאורך כל מסע חייו הקצר והמופלא. אלוהים מכיר את הדמעות שזלגו בלילות, והוא עוטף אתכם בחסד שאינו דורש חשבון נפש מעוות. אתם חופשיים מהאשמה הזו.

בבשורה של היום, ישוע מטפס על ההר. הוא לא עומד בשיא הגובה כדי להתרחק מהאנשים, אלא כדי להשמיע להם את הבשורה שתשנה את חייהם. הוא אומר: 'אשרי העניים ברוחם... אשרי האבלים, כי הם ינוחמו'. תחשבו על המילים האלו. הן לא הבטחה לשמיים רחוקים בלבד; הן הבטחה לכאן ועכשיו. ישוע אומר שהאבלים ינוחמו. הוא לא אומר שהם יפסיקו להתגעגע, אלא שהם יחובקו על ידי אלוהים עצמו. בן היה נער של חמלה. זוכרים את הסיפור על קופת החיסכון שלו? הוא רצה להציע את כל מה שהיה לו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא פשוט הציע. זה היה לב של קדוש – לב שלא מחזיק דבר לעצמו, אלא מבין שהכל שייך לאהבה.

התפנית המנחמת של היום היא לדעת שבן לא עזב אותנו. הוא פשוט עבר למקום שבו האור בוהק יותר. הוא חלק מהקהל העצום של הקדושים. תחשבו עליו שם, בבנקט של השמיים, חופשי מכל כאב, מחייך את אותו חיוך שאתם זוכרים כל כך טוב. הוא לא נמצא בבדיקות רפואיות, הוא לא נמצא במאבק, הוא נמצא בבית. והוא מביט בכם, אלן ות'או, ובראיין, באהבה שאין לה סוף. ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, כמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו בבית. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה, כל הצלחה שלך בבית הספר או בחיים, היא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. אתה נושא בך את האור שלו, והאור הזה חזק מספיק כדי להאיר גם את הלילות החשוכים ביותר.

אלן ות'או, אתם הורים שנתנו לבן עולם שלם של אהבה. אתם לא איבדתם אותו; אתם שלחתם אותו לפניכם אל המקום שבו כולנו ניפגש. הוא חי באלוהים, והאהבה שלכם אליו היא חוט שקשור לכיסא המלכות של השמיים. לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום, קחו איתכם את ההבטחה של 'אשרי האבלים'. אל תפחדו מהדמעות שלכם; הן הדרך של הלב לומר שהוא אהב. עשו מעשה אחד קטן של חסד, בשמו של בן, בלי שאף אחד יידע. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד באותה עדינות שקטה שבן חי בה. תנו לאהבה הזו להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי, אתם עטופים לעד באהבה ששום מוות בעולם אינו יכול לשבור.