זכר תרזה הקדושה מיيسุ

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, את בן, יושב בחדרו השקט, מול צגי המחשב המוארים באור רך. לידו מונחים שרטוטים מדויקים ורישומים של מטוסים עתידיים, תוכניות קטנות למה שכינה בחיבה רבה 'קון צ'ים איירליינס'. הוא מסתובב אל אביו, אלן, עם אותו חיוך עדין, מואר ומלא סקרנות שובה לב, ושואל שאלה קטנה על איך שהעולם עובד, על המרחקים העצומים שמעבר לשמים. בן היה נער של מעוף ושל חכמה עמוקה, נער שראה בבריאה כולה חידה נפלאה שנועדה להיפתר באהבה ובשקדיה שקטה.

היום, ביום הזיכרון של תרזה הקדושה מיيسุ, אנו נקראים אל תוך מרחб פנימי עצום. תרזה לימדה אותנו שהנפש היא כמו טירה ובה חדרים רבים, ושהמפגש עם אלוהים אינו מתרחש ברעש הגדול אלא בעומק הפנימי ביותר של הלב. ובאיגרת אל האפסים, פאולוס פותח את עינינו אל מלוא המסתורין של התוכנית האלוהית: 'בְּמָשִׁיחַ יֵשׁוּעַ... בָּחַר בָּנוּ לִפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּתְמִימִים לְפָנָיו בְּאַהֲבָה'. פאולוס מזכיר לנו שהחיים שלנו אינם מקרה עיוור, אלא חלק ממחשבה אלוהית קדומה, מתכנית של חסד שהוצגה במשיח כדי לרכז את הכל יחד – את שמים וארץ.

אבל אני יודע היטב, אלן ות'או, כמה קשה להרים את העיניים אל התוכנית הגדולה הזו כשאתם יושבים בבית ומרגישים את החלל הריק. אני יודע שהשקט של אחר הצהריים, הנעליים הקטנות שנשארו במקומן, או השולחן שסביבו ישב בן, מביאים איתם לפעמים גל עצום של געגוע שאי אפשר להכיל. יש רגעים שבהם האביב בחוץ נראה זר, שבהם השאלה הכבדה צפה ועולה בדממה של הלילה: 'למה? איך זה קרה? האם יכולנו לעשות משהו אחר?'. אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בלב פתוח ובקול רך: אתם לא אשמים בדבר. מחלה קשה אינה עונש, ואינה תוצאה של שום שגיאה או חיסרון של הורים. בן לא נשא שום צלב בגלל משהו שנעשה או לא נעשה. הוא נשא את מכאוביו בגבורה עצומה, באותו אורך רוח ובאותו חיוך שנותר חקוק בלבבות שלכם ושל כל מי שהכיר אותו. אלוהים אינו מאשים אתכם ואינו דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר לשליטה אנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם; האהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון.

בבשורה של היום, ישוע מדבר בחריפות אל מי שאיבד את המפתח לדעת, אל אלו שבנו אנדרטאות לנביאים אך פספסו את רוח החיים עצמה. הוא אומר על אותם מלומדים: 'לְקַחְתֶּם אֶת מַפְתֵּחַ הַדַּעַת; אַתֶּם עַצְמְכֶם לֹA נִכְנַסְתֶּם, וְאֶת הַבָּאִים לְהִכָּנֵס מְנַעְתֶּם'. ישוע מזהיר מפני הנוקשה, מפני הסגירות שמונעת מאתנו לראות את החסד החי שמתדפק על דלתנו. וזה כל כך מזכיר לי את בן. בן לא היה נער של תבניות קשיחות או של כללים ריקים. הוא היה כולו פתיחות, כולו נדיבות נטולת מאמץ. חשבו על אותו רגע שבו, בגיל חמש-עשרה בלבד, מתוך תמימות וטוב לב טהורים, אמר להוריו שהוא מוכן לוותר על כל קופת החיסכון הקטנה שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, לא עשה רעש ולא חיפש מחיאות כפיים – הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו, באותו לב נדיב שאהב בלי חשבון ובלי תנאים.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הרגעים שחלקתם יחד, את הצחוקים, את השותפות, את השיחות הקטנות בחדר. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד שאתה עושה. האהבה הזו אינה נגמרת במוות; היא רק מקבלת בית נצחי בשמים.

בן נמצא الان במקום שבו אין עוד מחלות, אין עוד בדיקות ואין עוד דמעות. הוא נמצא בתוך 'סעודת הנצח', באור הגדול של האב, אולי מטייל בדמיונו בין מטוסים של אור, חופשי ושמח. והאהבה שלו ממשיכה לזרום כאן למטה, בדיוק כמו אותו באר מים חיים שנחפרה בשקט בCà Mau הרחוקה כדי לתת מים קרים וצוננים למי שצמא, מבלי להגיד מילה. אלן ות'או, תנו למים השקטים האלה ללחות את הלבבות היבשים שלכם. אל תפחדו מהשקט בבית; תנו לו להתמלא בנוכחות האוהבת של בן ושל אלוהים העוטפים אתכם יחד. אתם לעולם לא לבד.

והיום, קחו אתכם משימה קטנה אחת בדרך החוצה: עשו מעשה קטן של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע, ובשקט הזה תרגישו איך האהבה שלו ממשיכה לחיות בתוך העולם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי אלוהים נאמן ובתים של אור פתוחים לפנינו תמיד. אמן.