יום ראשון העשרים ושבעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב בפינה שקטה בבית. הוא מוקף בשרטוטים של מטוסים, אולי מתכנן את נתיב הטיסה הבא של 'קון צ'ים איירליינס'. הוא לא רק נער של טכנולוגיה וקוד; הוא נער של מבט רחב, נער שעיניו תמיד נשאו אל האופק. הוא אהב את העננים לא רק בגלל המטוסים שחצו אותם, אלא בגלל המרחב שהם ייצגו – חופש, אינסוף, ופלא. היום, כשאנו קוראים על הכרם של ה', אנחנו מוזמנים להביט אל המרחבים האלה, אל המקומות שבהם השמיים נושקים לארץ, ושם לפגוש את האמת על חייו של בן ועל החיים שלנו.

בנביא ישעיהו, אנו שומעים שיר על כרם. בעל הכרם עשה הכל: הוא חפר, הוא ניקה מאבנים, הוא נטע גפנים מובחרות, הוא בנה מגדל שמירה. הוא השקיע כל טיפת אהבה וטיפול. ובכל זאת, כשהגיע הזמן לבציר, הכרם הניב ענבי פרא. זהו רגע של כאב עמוק, רגע של אכזבה שכל הורה שמגדל ילד יכול להזדהות איתו. אנו משקיעים את כל כולנו, את כל ליבנו, ואז... החיים לוקחים כיוון שלא תכננו. אנו שואלים את השאלה של בעל הכרם: 'מה עוד היה ניתן לעשות?'.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהשלושה חודשים האלה מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו מסע ארוך בערפל. אני יודע שהבית שקט, שהפינות שבהן בן נהג לשבת, המחשב שבו תכנת, והמטוסים שכל כך אהב – כולם נושאים את הנוכחות החסרה שלו. אני יודע שיש ימים שבהם אתם מסתכלים על המקום שבו הוא ישב, ואתם מרגישים את האבן הכבדה של האשמה העצמית בכיס שלכם. אתם שואלים: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי?'. אני רוצה להגיד לכם היום, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר. אלוהים לא מחפש אשמים; הוא מחפש אתכם, את הלבבות השבורים שלכם, כדי לחבק אותם. אתם לא החמצתם דבר.

בבשורה של מתי, ישוע מספר את אותו משל, אבל הוא לוקח אותו צעד אחד קדימה. הוא מדבר על הדיירים שדוחים את העבדים, ובסוף, דוחים את הבן עצמו. הם חושבים שהם יקחו את הירושה אם יפטרו מהיורש. הם טועים. הם לא מבינים שהבן הוא אבן הפינה. 'האבן שמאסו הבונים הייתה לראש פינה'. בן, בנימין שלנו, אולי נראה לנו כמי שנלקח מאיתנו בטרם עת, כמי שנדחה על ידי מחלה אכזרית, אבל בעיני אלוהים, הוא אבן פינה. החיים שלו, החיוך שלו, הנכונות שלו לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם – אלו לא היו פעולות של נער רגיל. אלו היו פעולות של מי שנושא בתוכו את הממלכה.

הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה. הוא פשוט הציע. הוא היה נער שלא ידע חשבונות של העולם הזה. הוא ידע רק חשבון אחד: חשבון האהבה. והוא לימד אתכם, ההורים שלו, מה זה אומר לתת הכל בלי תנאי. האהבה הזו שבן העניק לכם היא לא זיכרון; היא כוח חי. היא המחרשה שאתם מחזיקים היום.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.