יום הזיכרון לקדושה פרנצ'סקה חבייר קבריני, בתולה

הביטו לרגע בתמונה קטנה ופשוטה מתוך אלבום המשפחה: בנימין שלנו, בן ארבע-עשרה, עומד ביום קיץ שטוף שמש ברומא, תחת טבעות האולימפיאדה הענקיות. הוא עומד במרכז, חיוך ביישן אך קורן מרוח על פניו, ידיו עוטפות את אמו ואת אחיו הקטן ראיין בחיבוק חזק ובטוח. מאחוריהם נפרדים מרחבים ירוקים ונוף שנדמה כי הוא נוגע בשמיים. ברגע הזה, בן לא היה רק נער שחוקר את העולם; הוא היה עוגן. הוא היה הלב שמאחד את המשפחה, הנער שמצא שמחה גדולה בכל רגע של יחד, בלי צורך במילים גדולות, רק בנוכחותו השקטה והאוהבת. הזיכרון הזה, של בן עומד שם, איתן ואוהב, הוא החוט שקושר אותנו היום אל דבריו של יוחנן באיגרת השנייה שלו: 'אני שמח מאוד למצוא כמה מילדיי הולכים באמת, כפי שקיבלנו מצווה מאת האב'.

האמת שיוחנן מדבר עליה אינה רשימת חוקים יבשה. היא הדרך שבה אנחנו חיים את האהבה. 'וזוהי האהבה, שנלך לפי מצוותיו'. בן, בדרכו שלו, חי את האמת הזו. הוא לא היה צריך להכריז על כך; זה פשוט היה שם. זה היה בחיוך שלו כשדיבר על 'קון צ'ים איירליינס', זה היה בנכונות שלו להקשיב לאבא שלו בערנות של נער שמעריץ את אביו, וזה היה ברצון הטהור והכנה שלו להציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא לא חיפש תרועה. הוא פשוט הציע. זה היה הלב שלו – נדיב, פתוח, זורם כמו מים חיים. הלב הזה, שחיפש תמיד את הטוב, הוא עדות לכך שהוא הלך באמת של האב.

אני יודע, אלן ות'או, שהחמישה חודשים האחרונים מאז יוני היו מסע בתוך לילה ארוך. אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים כבד מנשוא, ושכל פינה מזכירה לכם את בן – את המחשב שבו תכנן עולמות של קוד, את החלומות שלו על המטוסים שכל כך אהב, ואת הדרך שבה היה מביט בכם בחיבה. אתם נושאים משא שרק הורים שאיבדו ילד יכולים להבין. אולי בתוך הלילות הארוכים, עולה בכם המחשבה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה ובבדידות: 'האם פספסתי משהו? האם יכולתי לעשות עוד כדי שהנתיב שלו יהיה אחר?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד. אתם לא אחראים למה שלא היה בידיים שלכם; אתם אחראים רק לאהבה העצומה שהענקתם לו, והיא קיימת לעד.

בבשורה של היום, ישוע מזהיר אותנו שלא להיקשר לדברים החולפים של העולם הזה. הוא מדבר על ימי נח ועל ימי לוט, על אנשים שחיו את חייהם ביומיום – אוכלים, שותים, בונים, קונים – בלי להבחין שהרגע הגדול של אלוהים מתקרב. הוא אומר: 'מי שיבקש להציל את חייו יאבד אותם, ומי שיאבד אותם יציל אותם'. המילים האלה נשמעות קשות, אבל הן בעצם הזמנה לשחרור. הן אומרות לנו שהחיים שלנו אינם מוגדרים על ידי מה שאנחנו מחזיקים ביד, אלא על ידי מה שאנחנו מוסרים לידי אלוהים.

הנה התפנית, הנה האור שנכנס לחדר האפל של האבל שלכם: בן לא איבד את חייו; הוא הפקיד אותם בידיו של אלוהים שעושה הכל בחסד. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במאבקים, אלא רק באור הנצחי. וכשאנחנו חושבים עליו, אנחנו לא חושבים על הכאב, אנחנו חושבים על החיוך שלו, על הסקרנות שלו, על האהבה העצומה שהשאיר אחריו. הוא עוטף אתכם גם עכשיו, שקט ובטוח, כמו האוויר שאתם נושמים. הוא לא 'הלך לאיבוד' בשיטפון של הזמן; הוא נאסף אל תוך הלב של האב.

ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה בן חסר לך. אני יודע שהמשחקים, הטיולים, והצחוק המשותף השאירו מקום שקט כל כך בחדר שלך. תדע שבן איתך. הוא לא הלך רחוק; הוא בלב שלך, והוא שמח בכל צעד שאתה עושה קדימה. אל תפחד לחלום, אל תפחד לחיות את חייך במלואם, כי כל צעד שלך הוא שמחה גם בשבילו. בן היה גאה בך, והוא ממשיך להיות גאה בך בכל רגע.

בן היה נער של חסד. הוא הבין, אולי יותר ממה שאנחנו מבינים בגיל מבוגר, שהחיים הם מתנה שנועדה להינתן. כשהוא הציע את קופת החיסכון שלו למען דודו, הוא לא חישב הפסד. הוא פשוט אהב. והאהבה הזו ממשיכה לזרום היום דרך 'הבאר של בן' בווייטנאם, שנותנת חיים לאחרים בשמו. בכל פעם שמישהו שותה מהמים האלה, החסד של בן זורם בעולם. זהו הניצחון על המוות. המוות לא יכול לעצור את האהבה. האהבה הזו היא כמו הנהר – היא תמיד מחפשת דרך, היא תמיד מגיעה לים, היא תמיד הופכת את המליחות למתוקה.

המשפחה של בן, אתם הייתם המקדש שלו, והוא היה שלכם. כשישוע אומר שהמלכות בקרבנו, הוא מתכוון לזה שהאהבה שחלקתם היא נצחית. היא לא נעלמה. היא רק עברה לצד השני של הצעיף. כשתרגישו את החסרון, תנו לדמעות להיות תפילה. כשתרגישו את הכובד, תנו לזיכרון של בן להזכיר לכם שאתם אהובים על ידי אלוהים באותה מידה שהוא אוהב את בן. אל תפחדו מהעתיד, כי אלוהים כבר נמצא שם, מחכה לכם, ומחזיק את בן בחיקו.

כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בשקט ובסתר, בדיוק כמו שבן היה עושה – חיוך למישהו עייף, עזרה קטנה למי שנושא משא כבד. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם אל העולם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.