חג השליחים שמעון ויהודה

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, עומד על שפת הים או מביט בנתוני טיסה על מסך המחשב שלו, מחפש את הקשרים הבלתי נראים שמחזיקים את העולם הזה יחד. הוא היה נער של סדר ושל יופי, נער שהבין שדברים גדולים – כמו חברת תעופה דמיונית בשם 'קון צ'ים' או קוד מורכב ב-GitHub – אינם נוצרים מעצמם. הם דורשים יסודות. הם דורשים אדריכל. הם דורשים אהבה שבונה לאט, בסבלנות, יום אחרי יום.

היום, פאולוס השליח אומר לנו באגרת אל האפסים דבר עמוק על האופן שבו אלוהים בונה את ביתו: 'אַתֶּם לֹא עוֹד זָרִים וְתוֹשָׁבִים, אֶלָּא בְּנֵי בַּיִת שֶׁל אֱלוֹהִים'. הוא מדבר על יסודות, על אבני בניין, ועל ישוע המשיח כ'אבן הראשה'. תחשבו על הדימוי הזה. אבן הראשה היא זו שמחזיקה את כל המבנה יחד. בלעדיה, הכל קורס. בתוך כל הכאב והשבר שאתם חשים מאז יוני, המילים האלה של פאולוס הן לא רק תיאולוגיה; הן הבטחה. אתם לא זרים בתוך הצער שלכם. אתם בתוך הבית של אלוהים.

אלן ות'או, אני יודע שהבית שלכם מרגיש לפעמים ריק. הכיסא שבן נהג לשבת בו, המחשב, הזיכרונות של הטיולים – כל אלה הם אבנים בבניין שבן עזר לבנות בתוך המשפחה שלכם. אתם שואלים את עצמכם, בתוך השקט המעיק של הלילה, למה היסודות האלה נראים כה רעועים עכשיו. אתם נושאים את משא האשמה, את השאלה המייסרת 'מה יכולתי לעשות אחרת?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בלבכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ואהבת הורית אינה מודדת את כוחה בסבל. בן לא נשא את הצלב הכבד הזה בגלל שגיאה אנושית כלשהי. הניחו מעל ליבכם את האבן הזו של האשמה המדומה; היא אינה שייכת לכם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים שבן היה צריך לאורך כל מסע חייו הקצר והמופלא. אלוהים מכיר את הדמעות שזלגו בלילות, והוא עוטף אתכם בחסד שאינו דורש חשבון נפש מעוות.

בבשורה של היום, ישוע עולה אל ההר להתפלל. הוא לא ממהר. הוא מבלה את כל הלילה בתפילה לפני שהוא בוחר את השליחים שלו. תחשבו על זה. ישוע, בן האלוהים, זקוק לזמן שקט עם האב לפני שהוא מקבל החלטות גורליות. בן שלנו היה נער כזה – נער שידע להעריך את השקט, נער שידע לבנות קשרים עמוקים. זוכרים את הסיפור על קופת החיסכון? הוא לא עשה מזה רעש, הוא לא שבר את הקופה ולא הציג אותה לראווה. הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו כדי לעזור לדודו ויליאם. זה היה לב של שליח. לב שלא שומר דבר לעצמו, אלא מבין שהכל שייך לאהבה.

התפנית המנחמת של היום מגיעה בדיוק מהנקודה הזו. האהבה של בן לא הסתיימה ביום שבו נפרדנו ממנו. היא נשארה כמו אבן הראשה בתוך הבניין של חייכם. היא פועלת בשקט, בלי קול, בתוך הזיכרונות הקטנים, בתוך המבטים שראיין מחליף איתכם, בתוך כל אותם מעשים שקטים של חסד שנעשים בשמו. בן איננו רחוק; הוא הפך לחלק מהמסתורין הגדול של האהבה האלוהית שמחזיקה אתכם בכל בוקר מחדש. הוא חי בתוך הבית של אלוהים, והבית הזה אינו מוגבל על ידי קירות או זמן.

ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, כמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו בבית. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה, כל הצלחה שלך בבית הספר או בחיים, היא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. אתה נושא בך את האור שלו, והאור הזה חזק מספיק כדי להאיר גם את הלילות החשוכים ביותר. זכור את הפעמים שבהן הייתם יחד, בטיולים, בשלג, מול הרקטות של SpaceX – אלו היו רגעים של בניין, של יסודות חזקים שנבנו ביניכם, והם נשארים אתך לנצח.

ואתם, אלן ות'או, ההורים הנושאים את המשא הכבד מכולם – אל תפחדו לתת לעצמכם לנוח בתוך זרועותיו של אלוהים. בן נמצא עכשיו במקום שאין בו עוד בדיקות רפואיות, אין בו עוד קושי, אלא רק שלווה אינסופית בבית האב. הוא מביט בכם מן המרומים בחיוך הרגיל שלו, ומזכיר לכם שוב ושוב את מה שאמר פעם אחר פעם: שהאהבה שקשרה ביניכם לעולם אינה מתה. היא רק עברה למקום שבו אין לה עוד גבולות.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך שגרת היום-יום, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד קטן בסתר, בלי שאף אחד ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד באותה עדינות שקטה שבן חי בה. תנו לאבן הראשה הזו של אהבה להחזיק את הבניין שלכם יציב, גם כשהרוחות נושבות. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה ששום מוות בעולם אינו יכול לשבור. אמן.