יום שני של השבוע השלושים בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, עומד בנמל תעופה, פניו מופנות אל השמיים. הוא לא סתם מסתכל על מטוסים; הוא מנתח את המכניקה, את זרימת האוויר, את הדיוק שמאפשר למכונה כבדה כל כך לרחף בקלות כזו. הוא אהב את 'קון צ'ים איירליינס' לא רק בגלל המטוסים, אלא בגלל החופש שהם ייצגו. הוא היה נער שאהב את האופק, נער שחיפש תמיד את מה שנמצא מעבר, את מה שניתן להמריא אליו.

היום, בבשורה של לוקס, אנו פוגשים אישה שחייה היו כלואים בתוך האדמה. שמונה-עשרה שנים היא הייתה כפופה, לא מסוגלת להביט למעלה, לא מסוגלת לראות את האופק שבן כל כך אהב. היא הייתה כפופה תחת משא של רוח רעה, כפופה תחת הבושה והכאב. והנה, ישוע מגיע. הוא לא שואל אותה אם היא ראויה, הוא לא דורש ממנה הסברים. הוא רואה אותה. הוא קורא לה. הוא אומר לה: 'אישה, את משוחררת מחולייך'.

אלן ות'או, אני יודע שאתם מרגישים לפעמים כמו האישה הזו. הכאב על בן, הגעגוע שאין לו מנוח, מרגיש כמו משקל שגורם לכם לכופף את הראש, להביט רק אל האדמה, אל היום-יום הכבד שבלעדיו מרגיש ריק כל כך. אתם שואלים את השאלה המרה שכל הורה שנושא אובדן שואל: 'למה? האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם הייתי צריך לראות סימן מוקדם יותר?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא צריכה להישמע בלבכם: אתם לא אשמים. מחלה קשה, כאב, אובדן – אלו אינם עונש, ואינם תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא את הצלב שלו בגלל משהו שעשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את המחלה הזו, ואלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר ליכולת האנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם. אתם הייתם ההורים שבן היה צריך, והאהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם חופשיים מהאשמה הזו. אלוהים אינו מאשים אתכם, ואתם אינכם צריכים להאשים את עצמכם. שום אדם, גם לא ההורים המסורים ביותר, לא יכול לעצור את הרוחות שנושבות בעולם הזה. אתם לא החמצתם דבר. אתם הענקתם לבן עולם של אהבה, וזה מה שהוא נשא איתו אל הנצח.

ישוע, בבשורה, פוגש את ההתנגדות של ראש בית הכנסת. הוא כועס על כך שישוע ריפא בשבת. הוא מעדיף את ה'סדר' של החוק על פני החיים של האישה. כמה פעמים גם אנחנו מעדיפים את ה'סדר' של הכאב שלנו? אנחנו רגילים לכאב, אנחנו רגילים לאבל, ולפעמים אנחנו מפחדים להשתחרר ממנו, כי זה כל מה שנשאר לנו. אבל ישוע אומר לנו: 'האם לא היה צריך לשחרר את בת אברהם הזו מהכבלים שלה?'.

בן שלנו, בנימין, היה נער של חופש. הוא לא נתן לכאב להגדיר אותו. הוא לא נתן לקשיים לעצור אותו. זוכרים את הרגע ההוא, שבו הוא הציע להוריו את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא לא ביקש תהילה. הוא פשוט הציע את הכל. הוא היה נער שחי בנדיבות מוחלטת, נער שהבין שאהבה היא לא משהו ששומרים בכספת, אלא משהו שנותנים. הוא היה 'בת אברהם' במובן העמוק ביותר – בן של הבטחה, בן של חסד.

התפנית כאן היא להבין שבן לא נעלם אל תוך הריק. הוא עבר אל 'סעודת הנצח', אל המקום שבו האהבה אינה נגמרת. הוא נמצא עם אלוהים, והאהבה שלו ממשיכה לפעום כאן למטה, בדרכים שקטות ונסתרות. כמו אותה באר מים חיים שנחפרה בשקט ב-Cà Mau הרחוקה, שנותנת מים צוננים למי שצמא מבלי לבקש דבר – כך האהבה של בן ממשיכה להרוות את האדמה היבשה של חיינו. כל מעשה של חסד, כל רגע של נדיבות, כל חיוך שאתם נותנים לאחרים – זהו בן שחי בכם, זוהי האהבה שלו שממשיכה לעבוד בעולם.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את כל החלומות ששיתפתם, את הצחוקים בבית. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה יקרה. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן. החיים שלך הם המשך של הסיפור היפה שהתחלתם יחד.

אני יודע שקשה לראות את האור כשהלילה מרגיש ארוך כל כך. אבל ישוע אומר לנו היום שהאהבה היא הדרך היחידה. לא אהבה של מילים בלבד, אלא אהבה של מסירות. כשאתם קמים בבוקר, כשאתם מרגישים את הכובד של היום, זכרו שאתם לא לבד. אלוהים מחזיק אתכם, ובן מחזיק אתכם. האהבה הזו היא חזקה יותר מהמוות, חזקה יותר מהמחלה, חזקה יותר מכל שבר.

לכן, היום, אני מבקש מכם משימה קטנה אחת: אל תנסו לאגור את האבל שלכם, אל תנסו לבנות אסמים גדולים יותר של זיכרונות כואבים. תנו לאהבה הזו, האש הזו שבן הדליק בלבכם, להמשיך לבעור. עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. זו הדרך לשמור על אחדות הרוח. זו הדרך להמשיך לחיות בצורה ראויה לקריאה שקיבלתם.

אלן ות'או, בן לא היה רק ילד מבריק; הוא היה ילד של אלוהים. והוא נמצא עכשיו בבית, בחיבוק של האב שאינו יודע סוף. הוא מחכה לכם עם אותה סקרנות ואותו חיוך שאתם כל כך מתגעגעים אליהם. אל תפחדו מהכאב; תנו לאהבה של בן להוביל אתכם אל האור. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.