יום זיכרון לקדושים ז'אן דה ברבף ואיזק ז'וג, כמרים, ורעיהם המרטירים

דמיינו את בן, את בנימין שלנו, עומד בחדרו, מוקף בשרטוטים של מטוסים, אולי מתכנן בראשו את נתיב הטיסה הבא של 'קון צ'ים איירליינס'. הוא לא רק נער שאהב טכנולוגיה; הוא היה נער שראה בעולם הזה יצירה מופלאה, שורות של קוד אלוהי שנועדו להביא יופי, סדר ומשמעות. הוא הביט אל העולם בעיניים של סקרנות, לא מתוך רצון לאגור, אלא מתוך רצון להבין ולהתחבר.

היום, בבשורה של לוקס, ישוע מציב בפנינו מראה. אדם ניגש אליו בבקשה לחלוק ירושה, אך ישוע, בחוכמתו המטלטלת, לא נכנס למריבה המשפטית. הוא פונה אל הקהל, אל כולנו, ואומר: 'הִשָּׁמְרוּ וְהִזָּהֲרוּ מִכָּל בֶּצַע, כִּי גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ לְאָדָם שֶׁפַע, אֵין חַיָּיו תְּלוּיִים בִּרְכוּשׁוֹ'. הוא מספר על העשיר שבנה אסמים גדולים יותר, שחשב שיוכל לאגור את חייו בתוך מחסנים, אך באותו לילה, הכל נדרש ממנו. זהו רגע של אמת נוקבת.

אנו חיים בעולם שמנסה לשכנע אותנו שהחיים הם אוסף של מה שאנו צוברים – הישגים, רכוש, תוכניות לעתיד רחוק. אבל בן, בדרכו העדינה, לימד אותנו משהו אחר. הוא לא אגר את חייו. הוא הציע אותם. זוכרים את הרגע ההוא, שבו בן, בגיל חמש-עשרה, הציע להוריו את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא לא חיפש הכרה. הוא פשוט אמר: 'אני כאן, ומה שיש לי, שייך למי שזקוק לו'. זוהי נדיבות שאינה שייכת לעולם הזה, נדיבות של נשמה שכבר הבינה שהחיים הם לא האסמים שאנו בונים, אלא האהבה שאנו מחלקים.

אלן ות'או, אני יודע שהיום, כשהשמש שוקעת ואתם מסתכלים על החלל הגדול שהותיר בן בבית, השאלה 'מה נשאר?' צפה ועולה. אתם מסתכלים על הנעליים שלו, על הגיטרה או המחשב, על המקומות שבהם היה אמור להיות, ושואלים את השאלה המרה שכל הורה שואל: 'האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם פספסתי משהו?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה קשה, כאב, אובדן – אלו אינם עונש, ואינם תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא את הצלב שלו בגלל משהו שעשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את המחלה הזו, ואלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר ליכולת האנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם. אתם הייתם ההורים שבן היה צריך, והאהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם חופשיים מהאשמה הזו.

פאולוס כותב לאפסים: 'כִּי בְּחֶסֶד נּוֹשַׁעְתֶּם... וְזֹאת לֹא מִכֶּם, זֹאת מַתְּנַת אֱלוֹהִים'. בן היה מתנה. הוא לא היה רכוש שניתן לאגור, הוא היה מתנה שניתן לקבל. ומתנה, גם כשהיא חוזרת אל נותן המתנות, משאירה את החותם שלה לנצח. בן לא חי בשביל האסמים; הוא חי בשביל הרגעים הקטנים – החיוך לאביו, הדאגה לאחיו ראיין, הסקרנות למטוסים בשמיים. הוא היה עשיר במה שחשוב באמת לאלוהים: בלב פתוח, בנאמנות, בטוב לב טהור.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את כל החלומות ששיתפתם. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה יקרה.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא חופשי מכל כאב, מכל בדיקה, מכל מגבלה. הוא חי בתוך האהבה האינסופית של האב, בדיוק כפי שחי כאן – בנדיבות, בחיוך ובאמון. והאהבה שלו ממשיכה לזרום כאן למטה, כמו אותה באר מים חיים שנחפרה בשקט ב-Cà Mau הרחוקה כדי לתת חיים לאחרים. אל תפחדו מהשקט בבית; תנו לו להתמלא בנוכחות השקטה והאוהבת של בן ושל אלוהים העוטפים אתכם יחד.

היום, קחו איתכם משימה קטנה אחת בדרך החוצה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.