יום שבת של השבוע השלושים בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב בפינת החדר, מרוכז כולו בבניית המודלים שלו. הוא לא סתם בנה דברים; הוא בנה עולמות. הוא אהב את המכניקה המדויקת של מטוסים, את הדרך שבה כנף אחת וגוף אחד הופכים למשהו שמסוגל לרחף מעל העננים. הוא היה נער של פרטים, של סדר, של הבנה עמוקה שכל דבר גדול מתחיל בתכנון קפדני ובסבלנות אין קץ. הוא היה מוצא שקט בתוך המורכבות של קוד תוכנה או בשרטוט של נתיב טיסה, כי בתוך הסדר הזה הוא מצא את היופי של הבריאה. אתם זוכרים את החיוך שלו כשהוא דיבר על 'קון צ'ים איירליינס'? זה לא היה רק משחק; זו הייתה הדרך שלו לומר שהשמיים הם לא הגבול, אלא הבית.

היום, פאולוס השליח פונה אלינו באיגרת אל הפיליפים במילים שנוגעות בלבכם ובכאבכם בצורה הכי ישירה שיש. הוא אומר: 'כִּי עֲבוּרִי הַחַיִּים הֵם הַמָּשִׁיחַ, וְהַמָּוֶת הוּא רֶוַח'. פאולוס נמצא בכלא, הוא מסתכל אל המוות בעיניים, והוא לא רואה בו סוף, אלא הזדמנות להיות עם המשיח. הוא אומר שאם הוא נשאר בחיים, זה בשבילכם, כדי שתוכלו להתקדם ולשמוח באמונה. המילים האלו הן לא תיאוריה; הן זעקה של אמונה בתוך סערה.

אלן ות'או, אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים צועק. אני יודע שהכיסא הריק של בן הוא לא 'רווח', הוא אובדן שאין לו מילים. אתם מסתכלים על החיים שלכם מאז יוני, ואתם שואלים: איפה הרווח? איפה השמחה? אתם נושאים את משא האשמה, את השאלה המייסרת שחוזרת בכל לילה: 'האם עשיתי מספיק? אולי אם הייתי שם לב לסימן קטן, הכל היה נראה אחרת?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ואהבת הורית אינה מודדת את כוחה בסבל. בן לא נשא את הצלב הכבד הזה בגלל שגיאה אנושית כלשהי. הניחו מעל ליבכם את האבן הזו של האשמה המדומה; היא אינה שייכת לכם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים שבן היה צריך לאורך כל מסע חייו הקצר והמופלא. אלוהים מכיר את הדמעות שזלגו בלילות, והוא עוטף אתכם בחסד שאינו דורש חשבון נפש מעוות. אתם חופשיים מהאשמה הזו.

בבשורה של היום, ישוע מוזמן לסעודה בבית של פרושי. הוא שם לב לאנשים שבוחרים לעצמם את המקומות החשובים ביותר. הוא אומר להם: 'כַּאֲשֶׁר תֻּזְמַן לְמִשְׁתֶּה חֲתֻנָּה, אַל תֵּשֵׁב בַּמָּקוֹם הַנִּכְבָּד... אֶלָּא לֵךְ וְשֵׁב בַּמָּקוֹם הַנָּמוּךְ'. ישוע מלמד אותנו על ענווה. הוא מזמין אותנו להסתכל על המקום שלנו לא כעל הישג, אלא כעל מתנה. הוא אומר: 'כִּי כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל, וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמַם'.

בן שלנו הבין את זה בלי ללמוד תיאולוגיה. תחשבו על הרגע הזה שבו הוא אמר לכם שהוא רוצה לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא הציג את זה לראווה, הוא לא חיפש כבוד. הוא פשוט הציע את כל מה שהיה לו, כי הלב שלו היה מונח במקום הנכון. הוא לא חיפש את המקום הראשון בשולחן; הוא חיפש את המקום שבו הוא יכול לאהוב.

התפנית המנחמת של היום מגיעה מההבנה הזו: בן כבר יושב במקום המכובד ביותר, לא בגלל שהוא בחר בו, אלא בגלל שהמארח – אלוהים עצמו – אמר לו: 'חבר, עלה למעלה'. הוא נמצא בבנקודת השמיים, בבנקט שבו אין דמעות ואין מחלות. הוא נמצא שם, מחייך את אותו חיוך שאתם זוכרים, ומביט בכם באהבה שאין לה סוף.

ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, כמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו בבית. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה, כל הצלחה שלך בבית הספר או בחיים, היא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. אתה נושא בך את האור שלו, והאור הזה חזק מספיק כדי להאיר גם את הלילות החשוכים ביותר.

ואתם, אלן ות'או, ההורים הנושאים את המשא הכבד מכולם – אל תפחדו לתת לעצמכם לנוח בתוך זרועותיו של אלוהים. בן נמצא עכשיו במקום שאין בו עוד בדיקות רפואיות, אין בו עוד קושי, אלא רק שלווה אינסופית בבית האב. הוא מביט בכם מן המרומים בחיוך הרגיל שלו, ומזכיר לכם שוב ושוב שהאהבה שקשרה ביניכם לעולם אינה מתה. היא רק עברה למקום שבו אין לה עוד גבולות.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך השגרת היום-יום, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד קטן בסתר, בלי שאף אחד ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו לאדם שנושא משא כבד באותה עדינות שקטה שבן חי בה. תנו לאהבה הזו להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם, דרך הלבבות שלכם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה ששום מוות בעולם אינו יכול לשבור. אמן.