יום חמישי של השבוע העשרים ושבעה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, עומד בשדה תעופה רחב ידיים, עיניו נשואות אל השמיים הכחולים, עוקב אחר מטוס בואינג 737 הממריא אל האופק. הוא לא רק רואה כלי טיס ממתכת; הוא רואה את האפשרות לעוף, את הפלא של המרחקים, את החופש שרק אלוהים יכול להעניק. באותם רגעים של 'ספוטינג' עם אביו, בן לא חיפש את הדרך המהירה או הקלה; הוא חיפש את היופי שבפרטים, את הדיוק שבמכונה, את האמת שבמראה המרהיב של המראה אל על. היום, כשאנו קוראים את דברי פאולוס אל הגלטים ואת משל הלחם בבשורה של לוקס, אנו מוזמנים לעצור את המרוץ המתיש של החיים ולהתבונן באותה 'נחישות' שבן הבין בדרכו המיוחדת.

פאולוס השליח פונה אל הגלטים בתסכול עמוק: 'הו גלטים חסרי בינה! מי כישף אתכם?'. הוא מזכיר להם שהם התחילו ברוח, בחיים של אמונה, ועכשיו הם מנסים לחזור אל הבשר, אל החוקים היבשים, אל הניסיון לשלוט במה שרק אלוהים יכול להעניק. כמה פעמים אנחנו, בתוך האבל והשכול, מנסים לחזור אל 'החוקים'? אנחנו מנסים לחשב, לנתח, למצוא סיבות, לחפש היכן טעינו. פאולוס שואל: 'האם התחלתם ברוח, ואתם מסיימים בבשר?'. הוא קורא לנו להפסיק לחפש תשובות במקומות שאין בהם אלא יובש, ולחזור אל המקור – אל האמונה שבן, בנימין שלנו, חי בה כל חייו.

בבשורה, ישוע מספר על חבר שבא בחצות הלילה לבקש לחם. הוא לא מבקש בגלל חמדנות, הוא מבקש בגלל הצורך של אורח שהגיע. הוא דופק, הוא מבקש, הוא מחפש. וישוע אומר לנו: 'שאלו ויינתן לכם, בקשו ותמצאו, דפקו ויפתח לכם'. ישוע מבטיח לנו שהאב לא ייתן לנו נחש אם נבקש דג, ולא עקרב אם נבקש ביצה. הוא ייתן לנו את רוח הקודש. וזהו לב העניין – האב הטוב יודע מה אנחנו באמת צריכים, גם כשהתפילות שלנו נשמעות כמו דפיקות נואשות על דלת נעולה בחצות הלילה.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהחודשים האלה מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו מסע ארוך בערפל. אני יודע שהבית שקט, שהפינות שבהן בן נהג לשבת, המחשב שבו תכנת את המשחקים שלו, והמטוסים שכל כך אהב – כולם נושאים את הנוכחות החסרה שלו. אני יודע שיש ימים שבהם אתם מסתכלים על המקום שבו הוא ישב, ואתם מרגישים את האבן הכבדה של האשמה העצמית בכיס שלכם. אתם שואלים: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי?'. אני רוצה להגיד לכם היום, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל, שום טעות. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר. מחלה היא לא עונש, והיא לא תוצאה של חוסר תשומת לב של הורים. בן נשא את הצלב הזה בגבורה, עם חיוך שעדיין מאיר את זכרונכם. אלוהים לא מחפש אשמים; הוא מחפש אתכם, את הלבבות השבורים שלכם, כדי לחבק אותם. אתם לא החמצתם דבר.

חשבו על הנדיבות של בן. אותו נער בן 15, כשהוא שמע על סבלו של דודו ויליאם, לא היסס. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה – הוא פשוט הציע. הוא היה מוכן לתת את כל מה שהיה לו כדי להקל על מישהו אחר. זוהי הנחישות של הלב שהבשורה מדברת עליה. זו לא נחישות של כוח, אלא נחישות של אהבה. בן לימד אתכם מה זה אומר לתת הכל בלי תנאי. האהבה הזו שבן העניק לכם היא לא זיכרון ששוקע; היא כוח חי שזורם בכם בכל יום.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן. זכור את התמונות שלכם יחד, את החיוכים שלכם בטיולים, את המבט המשותף אל השמיים. אלו לא רק זיכרונות; אלו הם רגעים של נצח שנחרטו בלב האלוהים.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב. הוא איתכם בבוקר כשאתם מתעוררים, והוא איתכם בערב כשאתם מניחים את הראש. הוא חלק מהבית הזה, חלק מהלב שלכם, חלק מהתפילה שלכם.

אני יודע שלפעמים בלילה, כשאתם שומעים את השקט בבית, אתם תוהים איפה הוא. תזכרו את החלום של האב, שבו בן נראה חזק ובריא, שומר עליכם. תזכרו את הקול של בן, את השמחה שלו, את האהבה שמעבר לזמן. הוא איתכם. הוא לא אבוד. הוא מצא את המנוחה הגדולה. הוא מחכה לכם בבית האמיתי, שם לא יהיו יותר דמעות, שם הכל יהיה ברור, שם האהבה תהיה השפה היחידה.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.