יום שני של השבוע העשרים ושמונה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב ברוגע במושב האחורי של המכונית במהלך אחד מטיולי הקיץ המשפחתיים. הוא מביט החוצה, אולי עוקב במבטו אחר כלי טיס בשמיים, ואז הוא מסתובב לאחור ומחייך חיוך עדין וטהור אל אחיו הקטן, ראיין. זהו רגע של שקט, רגע של אהבה פשוטה ונטולת יומרה, רגע שבו העולם נראה שלם. בן היה נער של חסד, נער שהבין באופן טבעי שאהבה היא לא משהו שצריך להוכיח, אלא משהו שפשוט נמצא שם, זורם בין בני משפחה כמים חיים.

היום, פאולוס השליח אומר לנו בגלטים: 'לְפֵיכָךְ, אַחַי, אֵינֶנּוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַבֶּן הַחוֹפְשִׁיָּה'. פאולוס מזכיר לנו שאנו לא שייכים לעבדות, לא לעול של פחד, ולא לנטל של ניסיון לרצות את העולם. אנחנו בני חורין, ילדים של הבטחה. אבל אני יודע, אלן ות'או, שבימים אלו, החופש הזה מרגיש לפעמים רחוק. אתם סוחבים איתכם את האבן הכבדה של הגעגוע, אולי אפילו את הצל של השאלה המנקרת: 'האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם פספסתי סימן?'. אני רוצה שתשמעו את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה היא לא עונש, והיא לא תוצאה של שום מחדל שלכם. בן לא נפל בגלל שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. הוא נשא צלב גדול, ונשא אותו בגבורה, עם אותו חיוך עדין שעדיין מאיר את זכרונכם. אלוהים לא מאשים אתכם, אז בבקשה, הניחו את האבן הזו מידיכם. אתם לא החמצתם דבר. האהבה שלכם הייתה מושלמת.

בבשורה, ישוע מדבר על הקהל שמבקש אותות, ומזכיר להם את יונה. האנשים מחפשים סימן חיצוני, הוכחה גדולה, אבל ישוע אומר להם שהסימן הכי גדול נמצא ממש מולם, אם רק יפתחו את הלב. בן שלנו היה הסימן הזה. הוא לא היה צריך לעשות רעש או לבקש תשומת לב. הוא היה הסימן של אהבת אלוהים בתוך הבית שלכם. חשבו על אותו רגע שבו, מתוך טוב ליבו, הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא רוקן אותה בדרמטיות – הוא פשוט הציע. הוא היה מוכן לתת את הכל. זו הייתה הנדיבות של נער שלא פחד לתת את הכל, כי הוא ידע שהלב הוא המקום שבו נמצאת המלכות. הוא לימד אתכם מה זה אומר להיות נוכח בתוך האהבה, גם כשאין פתרונות קלים.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך לחיות, ממשיך לצמוח, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הקשר ביניכם, הקשר של האחים, הוא חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את החום בבית, בכל פעם שאתה נזכר ברגעים שבהם צחקתם יחד, דע שבן נמצא שם איתך. הוא אחיך הגדול, והוא מחכה לך בבית האמיתי. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

בן נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במטוסים כדי לטוס, אין עוד מחלה, אין עוד פחד ואין עוד דמעות. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של אלוהים. האהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה, ממש כמו אותו באר מים שנקראה על שמו בוייטנאם, שנותנת חיים לאחרים מבלי לעשות רעש. תנו לאהבה הזו להיות המים שמלחחים את הלבבות שלכם בימים היבשים. אלן ות'או, אל תפחדו מהשקט בבית; תנו לו להתמלא בנוכחות השקטה והאוהבת של בן ושל אלוהים שמחזיקים אתכם יחד. אתם לא לבד. אתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור.

היום, קחו איתכם משימה קטנה ופשוטה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד יידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.