יום שלישי של השבוע העשרים ותשעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, את בן, עומד בנמל התעופה. הוא לא רק מסתכל על המטוסים הממריאים; הוא מנתח את התנועה, את הכוחות, את הסדר המופלא שמאפשר למכונה כבדה כל כך להמריא אל על. במוחו המבריק, בן ראה את העולם לא כאוסף של מקרים אקראיים, אלא כמערכת מורכבת ומלאת יופי, ממש כמו הקוד שהוא כתב ב-GitHub שלו או התוכניות שחלם עבור 'קון צ'ים איירליינס'. הוא אהב את הסדר הזה, את הלוגיקה, את העובדה שלכל דבר בבריאה יש מקום ותכלית. הוא חי את חייו מתוך הבנה שכל רגע הוא יקר, שכל חיוך הוא מתנה, ושהחיים הם מסע שנועד להסתיים בבית האמיתי, באורו של אלוהים.

היום, פאולוס השליח מזכיר לנו באיגרת אל האפסים אמת עמוקה: 'בְּמָשִׁיחַ יֵשׁוּעַ... אַתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם פַּעַם רְחוֹקִים, הֱיִיתֶם קְרוֹבִים בְּדַם הַמָּשִׁיחַ'. פאולוס מדבר על פירוק מחיצות. הוא מסביר שאנחנו לא עוד זרים או אורחים, אלא בני בית בבית אלוהים. בן היה נער שהבין זאת בדרכו הטבעית והעדינה. הוא היה 'בן בית' של אלוהים לא בגלל הישגים, אלא בגלל הלב הפתוח שלו. תחשבו על אותו רגע שבו בן, בגיל חמש-עשרה בלבד, אמר לכם, אלן ות'או, שהוא מוכן לוותר על כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע – הוא פשוט הציע. זו הייתה הנדיבות של נער שידע ששום דבר בעולם הזה אינו באמת שלנו; הכל הוא מתנה, ומתנה נועדה להינתן.

אני יודע, אלן ות'או, שהיום, כשהשמש שוקעת ואתם מרגישים את החלל העצום בבית, השאלה של 'למה' מקבלת גוון כואב. אתם מסתכלים על הנעליים של בן, על המחשב שלו, על הזיכרונות שצפים ועולים בבקרים שקטים, ושואלים את השאלה המרה: 'האם יכולנו לעשות משהו אחר? האם היינו צריכים להבחין במשהו קודם?'. אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה קשה אינה עונש, ואינה תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא שום צלב בגלל משהו שנעשה או לא נעשה. אלוהים לא שלח את המחלה הזו, ואלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר ליכולת האנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם; האהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם חופשיים מהאשמה הזו.

בבשורה של היום, ישוע פונה אל תלמידיו ואומר להם מילים שנוגעות ישר בפחד האנושי העמוק ביותר: 'חַגְרוּ אֶת מָתְנֵיכֶם וְהַדְּלִיקוּ אֶת נֵרוֹתֵיכֶם'. ישוע קורא לנו להיות מוכנים, לא מתוך פחד, אלא מתוך ציפייה. הוא מבטיח לנו דבר מדהים: 'הוּא יַחְגֹּר אֶת עַצְמוֹ, וְיוֹשִׁיב אוֹתָם לֶאֱכֹל, וְיִגַּשׁ וְיְשָׁרֵת אוֹתָם'. תחשבו על זה. האדון של העולם הוא זה שמשרת אותנו. בן נמצא עכשיו בסעודה הזו. הוא נמצא במקום שבו אין עוד צורך בבדיקות, אין עוד כאב, ואין עוד פחד. הוא נמצא ב'סעודת הנצח', באור הגדול של האב, חופשי ושמח. והאהבה שלו ממשיכה לזרום כאן למטה, בדיוק כמו אותה באר מים חיים שנחפרה בשקט ב-Cà Mau הרחוקה כדי לתת מים קרים וצוננים למי שצמא, מבלי להגיד מילה. תנו למים השקטים האלה לרפא את הלבבות שלכם.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את הצחוקים, את השותפות. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה יקרה. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

לכל מי שנושא היום צלב של אובדן, לכל משפחה שמרגישה את החלל הריק בבית: דעו שאתם לא לבד. אלוהים אוחז בכם בימינו החזקות. בן לא נעלם; הוא רק עבר אל הצד השני של החדר, אל מקום שבו האהבה אינה נגמרת. הוא מחכה לכם באור שאינו דועך. היום, קחו אתכם משימה קטנה אחת בדרך החוצה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.