זיכרון יושפט הקדוש, בישוף ומרטיר

הביטו לרגע בתמונה קטנה ופשוטה: בנימין שלנו, בן ארבע-עשרה, עומד ביום קיץ שטוף שמש ברומא, תחת טבעות האולימפיאדה הענקיות. הוא עומד במרכז, חיוך ביישן אך קורן מרוח על פניו, ידיו עוטפות את אמו ואת אחיו הקטן ראיין בחיבוק חזק ובטוח. מאחוריהם נפרדים מרחבים ירוקים ונוף שנדמה כי הוא נוגע בשמיים. ברגע הזה, בן לא היה רק נער שחוקר את העולם; הוא היה עוגן. הוא היה הלב שמאחד את המשפחה, הנער שמצא שמחה גדולה בכל רגע של יחד, בלי צורך במילים גדולות, רק בנוכחותו השקטה והאוהבת.

היום, באיגרת אל פילמון, פאולוס הקדוש כותב מילים שנוגעות ישר בלב האבל: 'הלבבות של הקדושים רועננו על ידך, אחי'. פאולוס מבקש מאיתנו לראות את האחר לא כעבד, לא כמישהו ששייך לנו, אלא כ'אח אהוב'. הוא מבקש מאיתנו לקבל את האחר כפי שאנחנו מקבלים את המשיח עצמו. זוהי הזמנה לראות את החיים כרשת של קשרים שאינם מסתיימים במוות, אלא נמשכים אל תוך הנצח. פאולוס מדבר על אונסימוס, שפעם היה חסר תועלת ועכשיו הוא 'יקר ואהוב', וזה בדיוק מה שבן הפך להיות עבור כולנו – זיכרון חי, אהבה שאינה פוסקת, אח שמחכה לנו בבית האב.

אני יודע, אלן ות'או, שהארבעה חודשים האחרונים מאז יוני היו מסע בתוך לילה ארוך. אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים כבד מנשוא, ושכל פינה מזכירה לכם את בן – את המחשב שבו תכנן עולמות של קוד, את החלומות שלו על 'קון צ'ים איירליינס', ואת הדרך שבה היה מקשיב לסיפורים של אבא בעיניים בורקות. אתם נושאים משא שרק הורים שאיבדו ילד יכולים להבין. אולי בתוך הלילות הארוכים, עולה בכם המחשבה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה ובבדידות: 'האם פספסתי משהו? האם יכולתי לעשות עוד כדי שהנתיב שלו יהיה אחר?'. אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד. אתם לא אחראים למה שלא היה בידיים שלכם; אתם אחראים רק לאהבה העצומה שהענקתם לו, והיא קיימת לעד.

בבשורה של היום, הפרושים שואלים את ישוע מתי תבוא מלכות האלוהים. הם מחפשים סימנים חיצוניים, הם מחפשים הוכחות. וישוע עונה להם בדרך שמשנה את הכל: 'מלכות האלוהים אינה באה בדרך שניתן להבחין בה... כי הנה, מלכות האלוהים בקרבכם'. היא לא רחוקה, היא לא מעבר לאופק – היא כאן, בתוך השבר, בתוך האהבה, בתוך הזיכרון.

הנה התפנית, הנה האור שנכנס לחדר האפל של האבל שלכם: בן לא איבד את חייו; הוא הפקיד אותם בידיו של אלוהים שעושה הכל בחסד. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במאבקים, אלא רק באור הנצחי. וכשאנחנו חושבים עליו, אנחנו לא חושבים על הכאב, אנחנו חושבים על החיוך שלו, על הסקרנות שלו, על האהבה העצומה שהשאיר אחריו. הוא עוטף אתכם גם עכשיו, שקט ובטוח, כמו האוויר שאתם נושמים. ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה בן חסר לך. אני יודע שהמשחקים, הטיולים, והצחוק המשותף השאירו מקום שקט כל כך בחדר שלך. תדע שבן איתך. הוא לא הלך רחוק; הוא בלב שלך, והוא שמח בכל צעד שאתה עושה קדימה. אל תפחד לחלום, אל תפחד לחיות את חייך במלואם, כי כל צעד שלך הוא שמחה גם בשבילו.

בן היה נער של חסד. זכרו את הרגע שבו רצה להציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה רעש, הוא לא חיפש תרועה. הוא פשוט הציע. זה היה הלב שלו – נדיב, פתוח, זורם כמו מים חיים. והאהבה הזו ממשיכה לזרום היום דרך 'הבאר של בן' בווייטנאם, שנותנת חיים לאחרים בשמו. בכל פעם שמישהו שותה מהמים האלה, החסד של בן זורם בעולם. זהו הניצחון על המוות. המוות לא יכול לעצור את האהבה. האהבה הזו היא כמו הנהר – היא תמיד מחפשת דרך, היא תמיד מגיעה לים, היא תמיד הופכת את המליחות למתוקה.

המשפחה של בן, אתם הייתם המקדש שלו, והוא היה שלכם. כשישוע אומר שהמלכות בקרבנו, הוא מתכוון לזה שהאהבה שחלקתם היא נצחית. היא לא נעלמה. היא רק עברה לצד השני של הצעיף. כשתרגישו את החסרון, תנו לדמעות להיות תפילה. כשתרגישו את הכובד, תנו לזיכרון של בן להזכיר לכם שאתם אהובים על ידי אלוהים באותה מידה שהוא אוהב את בן. אל תפחדו מהעתיד, כי אלוהים כבר נמצא שם, מחכה לכם, ומחזיק את בן בחיקו. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.