זכר מרטין הקדוש מטור, הבישוף

הביטו לרגע בתמונה קטנה וחמה: בנימין שלנו יושב ליד השולחן בבית קפה שמש, לובש חולצה לבנה נקייה, ולידו אחיו הצעיר ראיין עטוף במעיל כחול נעים, בזמן שגביע גדול של תה בובָּה עומד לפניהם ואביהם עומד ברקע. יש ברגע הפשוט הזה משהו שנוגע בעומק החיים. זה לא רגע של הישגים גדולים או כותרות ענק, אלא של נוכחות טהורה, של יחד משפחתי פשוט ויום-יומי. בן היה נער של עולם פנימי עשיר, של סקרנות אין-סופית שהתבטאה במוחו המבריק, במחשבותיו על קוד וטכנולוגיה, ובאהבתו הגדולה לשמיים ולמטוסים שחלם להעלות על כנפי 'קון צ'ים איירליינס'. אבל מעבר לכל הידע ולכל החלומות, הוא היה נער של לב רך, של חיוך שלא ביקש דבר מלבד לחלק את השמחה עם מי שאהב.

היום, באיגרת אל טיטוס, פאולוס הקדוש מזכיר לנו אמת עמוקה ויציבה: 'כאשר נתגלתה טובתו של אלוהים מושיענו ואהבתו לאדם, לא בזכות מעשים צדיקים שעשינו אנחנו, כי אם ברחמיו הוא הושיענו'. פאולוס אומר לנו שהחיים האמיתיים אינם נבנים על כוחנו אלא על חסדו של ה' המחזיק אותנו. ומיד לאחר מכן, בבשורה של לוקאס, אנו פוגשים את עשרת המצורעים שעומדים מרחוק וקוראים בקול: 'ישוע, אדוני, רחם עלינו!'. ישוע שולח אותם אל הכוהנים, ובדרך הם נרפאים. אבל רק אחד מהם – שומרוני, זר בעיני בני עמו – עוצר, מסתובב אחורה, וחוזר להודות לאלוהים בקול גדול, כשהוא נופל לרגליו של ישוע בהודיה עמוקה. ישוע שואל אותו: 'האם לא עשרה טהרו? אين התשעה? הימצא שלא שב לתת כבוד לאלוהים כי אם הנוכري הזה?'.

כשאנחנו קוראים את הסיפור הזה, קשה שלא לחשוב עליך, בנימין, ועל הלב שלך. בן, אתה היית ילד שידע להוקיר תודה, ילד שראה את האחר. אנחנו נזכרים באותו רגע מדהים, שקט וטהור, שבו בגיל חמש עשרה בלבד, מתוך אמפתיה עמוקה לדודך ויליאם שחלה בשבץ, הצעת לתת את כל קופת החיסכון שלך כדי לעזור לו. לא שברת את הקופה, לא עשית מזה רעש, ולא חיפשת תרועה – עצם ההצעה הזו, הנכונות הזו למסור את כל מה שהיה לך למען מישהו אחר, מגלה את עומק נשמתך. זהו לב שלא חישב חשבונות של רווח והפסד, אלא לב של נתינה טהורה.

אלן ות'או, ההורים האצילים והכואבים שלי, אני יודע שהחודשים האלה מאז יוני מביאים איתם שתיקה כבדה. אתם מסתכלים על הפינות בבית שבהן נעליים נשארו במקומן, על המחשב שבו תכנן את עולמות הקוד, על המקום שבן ישב והקשיב לסיפורים של אבא, והלב שלכם זועק. אולי בתוך הלילות הארוכים האלה, עולה בכם לפעמים אותו ספק שקט, אותו משا מייסר שרורים הורים נושאים בלבם בשתיקה: 'האם פספסתי משהו? האם יכולתי לעשות משהו אחר?'. אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, ברור וללא שום כחל ושרק, כדי שתניחו את האבן הזו מעל ליבכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר תשומת לב, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המסורים, המדויקים והאוהבים ביותר עבור בן בכל שנייה ושנייה של חייו. אלוהים יודע את כל הדמעות שזلגו מעיניכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד.

הנה התפנית, הנה האור שבוקע אל תוך החדר האפל: בן אינו אבוד. הוא נמצא במקום שבו אין עוד מחלות, אין עוד כאב, אלא רק האור הגדול של פני האלוהים. כמו השומרוני שחזר להודות, בן נמצא עכשיו בבית האב, מוקף באהבה מושלמת. וכשאנחנו חושבים עליו, אנחנו לא חושבים על הסבל, אלא על החיוך שלו, על הסקרנות שלו, על הדרך שבה הוא נגע בכל כך הרבה לבבות. הוא מביט עליכם מלמעלה, שקט ובטוח, ואוהב אתכם באהבה שאין לו סוף.

ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה בן חסר לך בכל רגע – במשחקים, בצחוק המשותף, בשתיקות שליוו אתכם. תדע שבן איתך. הוא לא רחוק ממך. הוא בתוך הלב שלך, שמח בכל צעד שאתה עושה, גאה בך על מי שאתה. אל תפחד לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור, כי אתה לעולם לא לבד.

ואתם, אלן ות'או, תנו לאלוהים לקחת את הכאב והעומס מכם היום. אל תשאו את מה שאינו שייך לכם. תנו לדמעות להיות תפילה, ותנו לזיכרון של בן להיות הדרך שבה אלוהים ממשיך לחבק אתכם בכל בוקר מחדש. האהבה שהייתה ביניכם ובינו חזקה מן המוות, והיא מחכה לכם במלוא הדרה בשמיים.

כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בשקט ובסתר, בדיוק כמו שבן היה עושה – חיוך למישהו עייף, עזרה קטנה למי שנושא משא כבד. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם אל העולם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.