יום שלישי של השבוע השארית לזמן רגילות

דמיינו לרגע את בנימין, את בן שלנו, יושב בפינת החדר שלו עם גיליון נייר לבן וסרגל, משרטט בדקדוק קווים ישרים של מסלול טיסה שלא קיים עוד במפות. הוא לא סתם צייר תרשימים; הוא בנה בעיני רוחו את מה שקוראים לו בפיו 'קון צ'ים איירליינס'. הוא היה ילד שהסתכל על מרחקים עצומים ולא ראה בהם מחסום, אלא הזמנה. הוא הבין שדברים גדולים מתחילים בנקודה קטנה שאדם מניח על הקרקע ומטפל בה במסירות של יום אחר יום. השולחן שלו היה מלא תוכניות, מחשבות קטנות שנאספו בדממה, והרצון הפשוט לראות משהו פורח ויפה תחת השמש.

היום, בבשורה של לוקס, ישוע לוקח אותנו בדיוק אל המקום הזה – אל הפינה שבה השקט פוגש את העוצמה הנסתרת. הוא מדבר על מלכות שמים ומדמה אותה לגרגר חרדל קטן שאדם לוקח וזורע בגנו, או לשאור קטן שאישה מחביאה בתוך שלוש סד קמח עד שכולו תפח. ישוע אינו מדבר על רעש או על כיבושים גדולים. הוא מדבר על דבר קטן מאוד שנטמן באדמה, שאיש אינו רואה במשך ימים אבות, ושקט כל כך עד שאפשר לשכוח שהוא שם. אבל דווקא הזרע הזה, דווקא השאור הזה הופך בסופו של דבר לעץ גדול שציפורי השמים מוצאות בו צל, או ללחם מזין שמרعיב את כל הבית. יש כאן סוד עמוק על האופן שבו אלוהים פועל בעולם הזה ובינינו.

אלן ות'או, אני יודע שבימים אלה, כשאתם פוסעים בבית ורואים את הפינות שבן אהב, אתם מרגישים לפעמים כאילו כל מה שנשאר הוא הדממה. אתם זוכרים את החיוך שלו, את הדרך שבה היה מביט באבא שלו בעיניים בורקות של הערצה, כאילו הוא רואה עולם שלם שנפתח לפניו. אתם שואלים את עצמכם שאלות קשות וכבדות: איך ייתכן שחיים כל כך מלאים אור, כל כך מלאים הבטחה וחכמה, נקטעו כל כך מוקדם? איפה נמצאת אותה ממלכה גדולה כשבפנים הלב מרגיש ריק וסדוק?

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, ברוך ובבהירות גמורה, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים בדבר. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ואהבת הורית אינה מודדת את כוחה בסבל. בן לא נשא את הצלב הכבד הזה בגלל שגיאה אנושית כלשהי. הניחו מעל ליבכם את האבן הזו של האשמה המדומה; היא אינה שייכת לכם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים שבן היה צריך לאורך כל מסע חייו הקצר והמופלא. אלוהים מכיר את הדמעות שזלגו בלילות, והוא עוטף אתכם בחסד שאינו דורש חשבון נפש מעוות.

ובכל זאת, הכאב נותר. הוא אמיתי, הוא חד, והוא צורב. פאולוס הקדוש באגרת אל האפסים מדבר אלינו על מסתורין גדול – על האופן שבו הכริעה הדדית והאהבה המסורה מחזיקות גוף שלם יחד. הוא מדבר על אהבה שמוסרת את עצמה בלי תנאי, כפי שחอน מוסר את עצמו למען כנסייתו. האהבה הזו אינה מילים נאות; היא מציאות שמתגשמת בתוך בשר ודם, בתוך יום שגרתי שבו חסר כיסא אחד ליד השולחן. כשאדם אוהב באמת, האהבה הזו אינה נעלמת כשהגוף דועך. היא נשארת כמו שאור הבוקר נשאר על הקירות גם אחרי שהשמש שקעה.

זוכרים את הפעמים שבהן בן ישב ליד השולחן, או את הרגעים השקטים שבהם היה לו לב רחמן כל כך? תחשבו על אותו רגע נדיר שבו נער בן חמש עשרה, ללא שום תרועה או בקשת תשומת לב, הציע להוריו את כל קופת החיסכון הקטנה שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה כותרות; הוא פשוט אמר שהוא מוכן לתת הכול. הלב שלו היה גדול מהעולם שבו חי. הוא לא ביקש לשמור דבר לעצמו. נדיבות כזו אינה נולדת במקרה; היא פרי של נשמה שהבינה מוקדם מאוד שאהבה אמיתית היא אך ורק נתינה מוחלטת.

התפנית המנחמת של היום מגיעה בדיוק מהנקודה הזו. האהבה של בן לא הסתיימה ביום שבו נפרדנו ממנו. היא נשארה כמו השאור הזה בתוך הבצק של חייכם. היא פועלת בשקט, בלי קול, בתוך הזיכרונות הקטנים, בתוך המבטים שראיין מחליף איתכם, בתוך כל אותם מעשים שקטים של חסד שנעשים בשמו במקומות רחוקים שבהם אנשים זוכים לשתות מים חיים מבאר שנושאת את זכרו. בן איננו רחוק; הוא הפך לחלק מהמסתורין הגדול של האהבה האלוהית שמחזיקה אתכם בכל בוקר מחדש.

ראיין, אחיך היקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, כמה חסר הצחוק שלו והנוכחות שלו בבית. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך, להיות אתה עצמך. בן אינו מתחרה בחיים שלך; הוא השומר השקט שלך, העוגן שבלב שלך. כל צעד שאתה עושה קדימה, כל הצלחה שלך בבית הספר או בחיים, היא חלק מהשמחה שלו מלמעלה. אתה נושא בך את האור שלו, והאור הזה חזק מספיק כדי להאיר גם את הלילות החשוכים ביותר.

ואתם, אלן ות'או, ההורים הנושאים את המשא הכבד מכולם – אל תפחדו לתת לעצמכם לנוח בתוך זרועותיו של אלוהים. בן נמצא עכשיו במקום שאין בו עוד בדיקות רפואיות, אין בו עוד קושי, אלא רק שלווה אינסופית בבית האב. הוא מביט בכם מן המרומים בחיוך הרגיל שלו, ומזכיר לכם שוב ושוב את מה שאמר פעם אחר פעם: שהאהבה שקשرت ביניכם לעולם אינה מתה. היא רק עברה למקום שבו אין לה עוד גבולות.

לכן, כשאנו יוצאים מכאן היום אל תוך השגרת היום-יום, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד קטן בסתר, בלי שאף אחד ידע, בשמו של בן. תנו חיוך למישהו עייף, עזרו لشخص נושא משא כבד באותה עדינות שקטה שבן חי בה. תנו לשאור הקטן הזה של אהבה לתפח בתוך הלבבות שלכם ולהביא ריפוי לכל סדק ופצע. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה ששום מוות בעולם אינו יכול לשבור. אמן.