יום זיכרון למלאכי השרת הקדושים

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב בפינה שקטה בבית, אולי מול חלון שמשקיף אל השמיים. הוא היה נער שאהב מטוסים, נער שחלם על 'קון צ'ים איירליינס', נער שעיניו תמיד נשאו אל המרחבים שמעבר לעננים. הוא לא רק ראה מנועים ומתכת; הוא ראה את החופש, את הפלא של הבריאה. היום, בחג המלאכים הקדושים, אנחנו מוזמנים להביט אל אותם מרחבים שבן כל כך אהב, ולהבין שהם לעולם אינם ריקים. הם מלאים בנוכחותו של אלוהים ובשומריו, המלאכים, שרואים תמיד את פני אבינו שבשמיים.

בספר איוב, אנחנו פוגשים את האדם שעמד מול הסערה ושאל את השאלה הגדולה מכולן: 'מי אתה, אלוהים, ששולט על שערי המוות ועל מקורות הים?'. איוב עומד מול עוצמתו המפחידה של הבורא, מול הים, מול הכוכבים, ותוהה על פשר הסבל. הוא שואל את השאלה שכולנו שואלים בחדרי הלב שלנו, במיוחד כשאנחנו חשים את החלל הריק של בן בבית: 'למה?'. אלוהים עונה לו לא בהסבר תיאולוגי, אלא בהזמנה להביט ביופי ובסדר של הבריאה. הוא מזכיר לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, משהו שמתחיל בנצח ונגמר בנצח.

בבשורה של מתי, ישוע עושה משהו מדהים. הוא קורא לילד ומציב אותו במרכז. הוא לא אומר לתלמידיו לחפש כוח או מעמד. הוא אומר להם: 'מי שיקבל ילד כזה בשמי, אותי הוא מקבל'. ומוסיף את ההבטחה המנחמת מכולן: 'המלאכים שלהם בשמיים רואים תמיד את פני אבי שבשמיים'. בן היה הילד הזה. הוא היה הנער המבריק, הסקרן, זה שתיכנת קוד וחלם על טכנולוגיה, אבל בלב ליבו היה נער של ענווה פשוטה. הוא היה זה שהציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם – לא כי הוא היה צריך להוכיח דבר, אלא כי האהבה שלו הייתה טבעית כמו הנשימה.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהשלושה חודשים האלה מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו נצח של געגוע. אני יודע שהבית שקט, שהפינות שבהן בן נהג לשבת, המחשב שבו תכנת, והמטוסים שכל כך אהב – כולם נושאים את הנוכחות החסרה שלו. אני יודע שיש ימים שבהם אתם מסתכלים על המקום שבו הוא ישב, ואתם מרגישים את האבן הכבדה של האשמה העצמית בכיס שלכם. אתם שואלים: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי?'. אני רוצה להגיד לכם היום, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר. אל תאשימו את עצמכם על מה שאין לנו שליטה עליו. אלוהים לא מחפש אשמים; הוא מחפש אתכם, את הלבבות השבורים שלכם, כדי לחבק אותם. אתם לא החמצתם דבר.

חשבו על החלומות שלכם, אלן, על בן שמופיע בחדר 419, חזק ובריא, ואומר לכם שהוא שומר עליכם. זהו לא חלום של ייאוש; זהו חלום של אמת. בן לא היה שבוי במחלה שלו; הוא היה שבוי באהבה שלכם, ובאהבה של אלוהים. הוא גילה את האמת שישוע מדבר עליה – שהחיים אינם נמדדים במה שאנחנו מספיקים לעשות, אלא במי שאנחנו מוכנים להיות עבור האחר. הוא היה הנער שאהב כל כך, הנער שרצה להעניק את כל מה שהיה לו כדי להקל על כאב של אחר. זהו הלב של בן, לב שלא ידע חשבונות, לב שהיה טהור כמו שמיים נקיים מעל עננים.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.