יום שני של השבוע העשרים ושישה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, בן, יושב בפינה שקטה בבית, אולי ליד הפסנתר, כשהוא מביט באחיו ראיין. הם נראים שם, בבגדים הלבנים החגיגיים, עומדים זה לצד זה. בן מביט ישר אל המצלמה, באותו חיוך עדין ומתוק שכולנו מכירים, חיוך שלא היה בו שום מאמץ, רק טוהר. באותו רגע, כשראיין מציץ החוצה ביד אחת מונחת על השנייה בתפילה, בן פשוט נמצא שם. הוא לא מנסה להוכיח דבר. הוא לא מנסה להיות 'הגדול ביותר'. הוא פשוט בן, הנער המבריק שחקר עולמות של ענן וקוד, אבל בלב ליבו, היה נער של שלווה פשוטה.

היום, בספר איוב, אנחנו פוגשים אדם שעולמו התפרק ברגע. השטן מופיע לפני אלוהים, מטיל ספק בטוהר ליבו של איוב. 'האם חינם ירא איוב אלוהים?', הוא שואל. ואז, בזה אחר זה, מגיעים השליחים עם הבשורות המרות. הבקר נגזל, הצאן נשרף באש, הילדים – כל בניו ובנותיו – נספו בסערה הגדולה. איוב קורע את מעילו, גוזז את שער ראשו, ונופל ארצה. המילים שלו הן לא של אדם שמבין, אלא של אדם שבוטח: 'עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. ה' נָתַן, וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ'.

אנחנו עומדים היום, שלושה חודשים אחרי שבן עלה אל האור, מול המילים האלה. הן כבדות. הן צורבות. איך אפשר לומר 'יהי שם ה' מבורך' כשהכיסא ריק? איך אפשר לעמוד מול השקט בבית ולומר שהכל נלקח על ידי אלוהים? אני רוצה לומר לכם את האמת: אלוהים לא שלח את הסבל הזה. אלוהים לא לקח את בן כעונש או כשיעור. כשאנחנו קוראים את איוב, אנחנו לא קוראים על אלוהים שרוצה את הכאב שלנו, אלא על אלוהים שנמצא איתנו בתוך ההריסות. איוב לא איבד את אמונתו כי הוא הבין את הסיבה; הוא שמר על אמונתו כי הוא ידע את האהבה.

בבשורה של לוקס, התלמידים מתווכחים מי מהם הגדול ביותר. הם מחפשים כוח, מעמד, הכרה. ישוע, בחוכמתו האינסופית, עושה משהו שמשנה את כל התמונה. הוא לוקח ילד ומעמיד אותו לידו. הוא לא אומר להם: 'תהיו חכמים כמו המלומדים' או 'תהיו חזקים כמו המנהיגים'. הוא אומר: 'מי שמקבל את הילד הזה בשמי, אותי הוא מקבל'. בן היה הילד הזה. הוא היה הנער שחי את הענווה הזו לא במילים, אלא בחיים. הוא לא חיפש להיות גדול; הוא חיפש להיות אוהב. הוא היה הנער שהציע את כל קופת החיסכון שלו – את כל עולמו הקטן – כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא היה צריך לשבור אותה. הוא לא היה צריך להוכיח דבר. עצם ההצעה, עצם הרצון לוותר על הכל בשביל מישהו אחר – זהו הלב של בן. זהו הלב של המלכות.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהכאב שלכם הוא לא תיאוריה. הוא יומיומי. הוא מגיע בבוקר כשאתם פוקחים עיניים, הוא מגיע בלילה כשאתם מנסים לישון. אני יודע שיש רגעים שבהם אתם שואלים את עצמכם: 'האם עשיתי מספיק? האם פספסתי משהו?'. אולי האבן הזו של האשמה העצמית – המחשבה שאולי היה סימן שלא ראיתם, או משהו שאפשר היה לעשות אחרת – עדיין מונחת בכיס שלכם. אני מבקש מכם היום: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה למרגלות הצלב. אלוהים לא מאשים אתכם. בן לא נפל בגלל שום מחדל שלכם. אתם לא החמצתם דבר. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת, מלאה, וטהורה. אתם לא אשמים בשום דבר, ואלוהים לא מחפש אשמים. הוא מחפש רק את הלב שלכם, כדי לנחם אותו.

תחשבו על החלום שחלמת, אלן, על בן בחדר 419. הוא אמר לך: 'כל מבחן אני עובר'. הוא לא דיבר על מבחני בית ספר. הוא דיבר על מבחני החיים, על האהבה, על הנאמנות. והוא אמר לך שהוא ישמור עליכם. בן הוא לא זיכרון רחוק; הוא נוכחות חיה באהבה של אלוהים. הוא נער שחי את הנצח עוד לפני שהגיע אליו. הוא הנער שחלם על 'Con Chim Airlines', על חופש, על טיסה מעל העננים. עכשיו הוא כבר לא צריך מטוסים. הוא כבר בבית.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. בכל פעם שאתה לומד, בכל פעם שאתה חוקר את העולם, בכל פעם שאתה מחייך – בן מחייך איתך. הקשר ביניכם לא נגמר. הוא אחיך הגדול, והוא איתך בתוך כל רגע של התבגרות. אל תפחד להמשיך לחלום. בן היה רוצה שתחיה את החיים במלואם, בחוכמה ובטוב לב, בדיוק כמוהו.

היום, קחו איתכם דבר אחד קטן: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.