יום שלישי של השבוע העשרים וחמישה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את המראה הזה: שולחן עבודה שקט בבית, שבו נער יושב מול מסך המחשב. האור הכחלחל של המסך מאיר את פניו הצעירות, והוא שקוע כולו בבנייה – לא רק של קוד או של תשתית טכנולוגית, אלא של חלום. זהו בנימין שלנו, בן. הוא יושב שם, חושב על 'Con Chim Airlines', חברת התעופה הדמיונית שלו, ועל פניו מתגנב חיוך קטן, חיוך של נער שרואה רחוק, הרבה מעבר לאופק המיידי. הוא היה נער של סקרנות אינסופית, בעל מוח מבריק שידע לנתח מערכות מורכבות, אך מעל הכל, היה לו לב שהיה פתוח לרווחה לכל מי שסביבו.

היום, בבשורה של לוקס, אנחנו פוגשים את ישוע בעיצומה של דרשה. הקהל דחוס, האנשים מצטופפים סביבו, כולם רוצים לשמוע, כולם רוצים לגעת. ואז מגיעים אליו אמו ואחיו, אך הם אינם יכולים להגיע אליו בגלל ההמון. כשאומרים לישוע שמשפחתו בחוץ, הוא לא משיב בביטול, אלא הוא מציב הגדרה חדשה של קרבה: 'אמי ואחיי הם אלה השומעים את דבר אלוהים ועושים אותו'.

במבט ראשון, המילים הללו עשויות להישמע כמרחיקות, אך הן למעשה הזמנה. הן אומרות לנו שהקרבה לאלוהים אינה עניין של דם בלבד, אלא עניין של הקשבה. בן, בנימין שלנו, ידע את ההקשבה הזו. הוא הקשיב לסיפוריו של אביו אלן כאילו היו האמת המוחלטת, הוא הקשיב לצרכים של אחרים – כמו באותו רגע שבו הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו, מבלי להסס, מבלי לחשב רווח והפסד. הוא שמע את דבר אלוהים בתוך האהבה שנתן, בתוך החסד שזרע סביבו.

אלן ות'או, ראיין, אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו זמן שבו הלב שלכם נאלץ ללמוד פעימה חדשה, פעימה של געגוע. הבית שקט. המילים 'בוקר טוב, אבא' שבן היה אומר בכל יום, בלי לפספס, הן זיכרון שצורב בלב. אתם נושאים את האובדן הזה, ואני יודע שיש לילות שבהם השאלות מציפות את החדר. אולי המחשבות נודדות לאותם רגעים שבהם הייתם רוצים להחזיר את הזמן לאחור. אולי האבן של האשמה העצמית – המחשבה שאולי פספסתם משהו, שאולי היה סימן שלא ראיתם – עדיין מונחת בכיס שלכם, כבדה ומעיקה.

אני מבקש מכם היום, בשם האמת של הבשורה: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו, למרגלות הצלב. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה. אלוהים לא מאשים את ההורים שאהבו את בנם עד כלות הנפש. הוא רק אוסף את דמעותיכם בנאד העור שלו.

בספר משלי היום, אנו קוראים: 'כמו פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו'. הלב של בן היה פלג מים חיים. הוא זרם באהבה, בסקרנות, ברצון לבנות ולעזור. הוא היה 'הבן הטוב' שזכה למנוחה, והוא נמצא עכשיו בתוך הנהר של אהבת אלוהים, במקום שבו אין יותר כאב, אין יותר מחלה, ואין יותר שאלות. הוא נמצא בבית.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הקשר ביניכם לא נקטע. הוא אחיך הגדול, והוא מחכה לך בתוך האהבה של אלוהים. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך.

היום, קחו איתכם דבר אחד קטן: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.