יום ראשון העשרים וחמישה בזמן הרגיל

תדמיינו לרגע את המראה הזה: שוק הומה, אבק עולה תחת רגלי הפועלים, והשמש של שעת בין ערביים מתחילה לצבוע את השמיים בכתום עמוק. אדון הכרם יוצא אל השוק פעם אחר פעם. הוא לא מחפש את העובדים החזקים ביותר, את אלו שעבדו מהבוקר בזיעת אפם. הוא מחפש את אלו שעומדים שם, בטלים, אולי מיואשים, אולי חסרי אונים. 'למה אתם עומדים כאן כל היום בטלים?' הוא שואל. והם עונים לו תשובה פשוטה, כנה, כזו שחודרת ישר אל הלב: 'כי איש לא שכר אותנו'.

בנימין שלנו, בן, היה נער של תנועה בלתי פוסקת, של סקרנות שחיפשה תמיד את האופק הבא. הוא היה כמו טייס צעיר שעיניו תמיד נשואות אל השמיים, אל המטוסים שחולפים מעלינו, אל האפשרויות האינסופיות של עולם הטכנולוגיה והקוד. הוא בנה עולמות במחשב שלו, הוא תכנן את 'Con Chim Airlines' בחיוך שובה לב, והוא תמיד היה מוכן לצאת להרפתקה הבאה עם אמא ואבא וראיין. אבל היום, בפרבולה של ישוע, אנחנו פוגשים את האנשים שעומדים בשולי השוק, אלו שמחכים להזדמנות, אלו שמרגישים שהזמן אוזל להם.

אלן ות'או, ראיין, אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו זמן שבו נדמה שהעולם עצר מלכת. הבית שקט, והשקט הזה הוא לפעמים כמו חלל ריק שאי אפשר למלא. אתם נושאים את האובדן הזה כפי שהפועלים בבשורה נשאו את עייפות היום שלהם. אולי אתם מרגישים שאתם עומדים בשולי השוק של החיים, תוהים למה הבוקר הזה הגיע מוקדם מדי עבור בן, למה השמש שלו שקעה לפני שהספיקה להגיע לצהריים. אולי בלילה, כשהשקט גובר, המחשבות נודדות לאותן שאלות כואבות: 'האם עשינו הכל? האם פספסנו משהו? האם האשמה הזו, שמרגישה כמו אבן כבדה בלב, היא משהו שאני חייב לסחוב?'

אני מבקש מכם, בשם האמת של ישוע היום: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה. אלוהים לא מחשבן את השעות שעבדנו; הוא מחשבן את האהבה שנתנו. ואתם, הייתם הורים שהעניקו אהבה אינסופית.

ישוע אומר בבשורה: 'האם עינך רעה כי אני טוב?'. אלו מילים שמרעידות את אמות הסיפים של הצדק האנושי שלנו. אנחנו רגילים לחשוב שאם עבדנו קשה, מגיע לנו יותר. אבל אלוהים פועל לפי לוגיקה אחרת. הוא אומר: 'מחשבותיי אינן מחשבותיכם'. כפי שהשמיים גבוהים מן הארץ, כך דרכיו גבוהות מדרכינו. בן היה נער של חסד. תזכרו את הרגע שבו הוא הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא היה צריך לשבור אותה, הוא לא היה צריך למסור אותה בפועל. מה שחשוב הוא הלב שלו – לב שהיה מוכן לתת הכל. זהו לב של אלוהים. זהו לב שחי את הנצח עוד לפני שהגיע אליו.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך.

בן נמצא עכשיו בסעודת הנצח. הוא כבר לא עומד בשוק, הוא כבר לא מחכה להזדמנות. הוא בבית. הוא נמצא במקום שבו השכר הוא לא כסף או זמן, אלא האהבה עצמה. הוא זוכר את כל האהבה שנתתם לו, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע. אל תתנו לצער להפוך לאדמה יבשה. תנו לאהבה של בן להמשיך להשקות את חייכם. המים החיים שזורמים בבאר בוייטנאם בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו לא נפסקה; היא רק שינתה צורה, היא הפכה למים שנותנים חיים לאחרים.

קחו איתכם היום דבר אחד קטן: עשו מעשה חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך, הושיטו יד, היו נוכחים עבור מישהו שסובל. תנו לאהבה שלו להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.