זיכרון של תרזה הקדושה מהילד ישוע, בתולה ומורה של הכנסייה

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, ביום בהיר של קיץ. הוא יושב בפינה השקטה של הבית, מוקף בשרטוטים של מטוסים, אולי מתכנן את נתיב הטיסה הבא של 'Con Chim Airlines'. הוא לא רק נער של טכנולוגיה וקוד; הוא נער של מבט רחב, נער שעיניו תמיד נשאו אל האופק, אל המקום שבו השמיים נושקים לארץ. היום, בחג של תרזה הקטנה, אנחנו מוזמנים ללמוד ממנה ומבן את 'הדרך הקטנה' – הדרך שבה האהבה הפשוטה הופכת למנוע שנושא אותנו אל הנצח.

בספר איוב, אנחנו פוגשים את האדם שאיבד את כל עולמו. איוב זועק: 'אני יודע שגואלי חי'. אלו מילים שיוצאות מתוך בשר ודם, מתוך כאב שאי אפשר לתאר במילים. איוב לא אומר את זה מתוך ביטחון של תיאוריה; הוא אומר את זה מתוך התהום. הוא אומר: 'מבשרי אחזה אלוה'. הוא מחפש את אלוהים לא בתיאולוגיה מופשטת, אלא בתוך הגוף הכואב, בתוך המציאות של האובדן. הוא מזכיר לנו שגם כשהכל נראה אבוד, ישנה אמת אחת שאינה משתנה: הגואל שלנו חי.

הבשורה של לוקס מציבה אותנו בתוך תנועה. ישוע שולח את תלמידיו, שבעים ושניים במספר, ללא מטען, ללא הגנה, רק עם שלום בידיהם. הוא אומר להם: 'אל תישאו כיס ולא תרמיל'. הוא שולח אותם ככבשים בתוך זאבים. זה נשמע מסוכן, כמעט חסר אחריות. אבל ישוע יודע משהו שאנחנו נוטים לשכוח: כשאנחנו ריקים מכל תלות בעצמנו, אנחנו מתמלאים בנוכחותו. השלום שהם מביאים לבתים הוא לא שלהם; הוא של ישוע. אם הוא מתקבל, הוא נשאר. אם לא, הוא חוזר אליהם. הם לא צריכים להצליח לפי מדדים של העולם הזה; הם צריכים להיות נוכחים.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהבית שלכם מרגיש לפעמים כבית שבו השלום הזה נבחן עד הקצה. אני יודע שהגעגוע לבן, לנער המבריק והעדין שאהב כל כך את משפחתו, הוא משא כבד. אתם מסתכלים על המקום שבו הוא ישב, על המחשב שבו הוא יצר, ואתם שואלים למה. אני רוצה להגיד לכם היום, ברוח של תרזה הקטנה: האהבה של בן לא נעלמה. היא רק שינתה צורה. כשהוא הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם, הוא לא עשה זאת כדי שידעו; הוא עשה זאת כי הלב שלו היה מלא בטוב טהור. זהו הלב של המלכות. זהו הלב של בן.

אני יודע שיש ימים שבהם האבן של האשמה העצמית – המחשבה שאולי פספסתם משהו, שאולי היה ניתן לעשות יותר – מרגישה כבדה מנשוא. אתם אולי שואלים את עצמכם אם הייתם צריכים לראות משהו אחרת. אני מבקש מכם היום, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר. אל תאשימו את עצמכם על מה שאין לנו שליטה עליו. אלוהים לא מחפש אשמים; הוא מחפש אתכם, את הלבבות השבורים שלכם, כדי לחבק אותם.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך להיות הנער החכם והרגיש שאתה. הוא לא רחוק. הקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מוות. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך, דע שבן מחייך אליך. הוא איתך בתוך כל רגע של התבגרות.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.