יום חמישי של השבוע העשרים וחמישה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע תמונה אחת: נער צעיר, בנימין שלנו, יושב בחדרו, מול מסך המחשב. בחוץ, השמש שוקעת, אבל בתוך החדר, האור הכחלחל של המסך מאיר את פניו הצעירות. הוא לא רק מקליד קוד; הוא בונה חלום. הוא עובד על הפרויקטים שלו, על המערכות המורכבות האלה שאהב כל כך, ועל הפנים שלו נסוך חיוך קטן, חיוך של נער שרואה רחוק, הרבה מעבר לאופק המיידי. הוא היה נער של סקרנות אינסופית, בעל מוח מבריק שידע לנתח מערכות טכנולוגיות מורכבות, אך מעל הכל, היה לו לב שהיה פתוח לרווחה לכל מי שסביבו.

היום, בספר קהלת, אנחנו שומעים מילים שעלולות להישמע קשות, כמעט מייאשות: 'הבל הבלים, הכל הבל'. קהלת מסתכל על העולם ורואה את השמש זורחת ושוקעת, את הרוח סובבת, את הנחלים זורמים אל הים, ומרגיש שהכל חוזר על עצמו. 'אין חדש תחת השמש', הוא אומר. הוא מדבר על הריקנות של המאמץ האנושי, על השכחה שבאה עם הזמן. זהו המבט האנושי על הזמן – מבט שרואה את הסוף, שרואה את האובדן, שמרגיש שהחיים הם כמו דשא שצומח בבוקר ובערב קמל.

אבל כאן בדיוק נכנסת הבשורה. בבשורה של לוקס, אנחנו פוגשים את הורדוס. הוא שומע על ישוע, על כל מה שקורה, והוא מבולבל. הוא אומר: 'את יוחנן אני ערפתי. מי זה האיש הזה שאני שומע עליו כאלה דברים?'. הורדוס מחפש תשובות, אבל הוא מחפש אותן מתוך הפחד שלו, מתוך האשמה שלו, מתוך הניסיון שלו לשלוט במציאות. הוא מנסה 'לראות' את ישוע, אבל הוא לא באמת רואה אותו. הוא רואה רק את הצללים של העבר שלו.

אלן, ת'או, ראיין, אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו זמן שבו הלב שלכם נאלץ ללמוד פעימה חדשה, פעימה של געגוע. הבית שקט. המילים 'בוקר טוב, אבא' שבן היה אומר בכל יום, בלי לפספס, הן זיכרון שצורב בלב. אתם נושאים את האובדן הזה, ואני יודע שיש לילות שבהם השאלות מציפות את החדר. אולי המחשבות נודדות לאותם רגעים שבהם הייתם רוצים להחזיר את הזמן לאחור. אולי האבן של האשמה העצמית – המחשבה שאולי פספסתם משהו, שאולי היה סימן שלא ראיתם – עדיין מונחת בכיס שלכם, כבדה ומעיקה. אתם תוהים אם יכולתם לעשות יותר, אם יכולתם לשנות את התוצאה.

אני מבקש מכם היום, בשם האמת של הבשורה: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו, למרגלות הצלב. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה. אלוהים לא מאשים את ההורים שאהבו את בנם עד כלות הנפש. הוא רק אוסף את דמעותיכם בנאד העור שלו.

תחשבו על החלום שחלמת, אלן, על בן בחדר 419. הוא אמר לך: 'באבא, כל מבחן אני עובר. אני נושם רגיל... למה אני ככה?'. ואז, כשחיבקת אותו, הוא עצר ואמר: 'לא נורא, אני אשמור עליכם'. זהו לא חלום של ייאוש; זהו חלום של נחמה. בן לא היה שבוי במחלה שלו; הוא היה שבוי באהבה שלכם, ובאהבה של אלוהים. הוא גילה את האמת שקהלת לא יכול היה לראות – שהחיים אינם הבל, אלא שהם נצחיים בתוך האהבה.

בן היה נער מבריק, אבל הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה נער שרצה לתת. זוכרים איך הוא הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם? הוא לא היה צריך לשבור אותה, הוא לא היה צריך למסור אותה בפועל. מה שחשוב הוא הלב שלו – לב שהיה מוכן לתת הכל. זהו לב של אלוהים. זהו לב שחי את הנצח עוד לפני שהגיע אליו. זהו הלב של 'con chim airlines' – חברת התעופה שבן חלם עליה, לא כעסק, אלא כביטוי של שמחה ושל חופש.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך.

קהלת אומר שהכל הבל, שהכל עובר. אבל אנחנו יודעים שיש דבר אחד שלא עובר: האהבה. בן נמצא עכשיו בסעודת הנצח. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי להגיע אל השמיים – הוא כבר שם. הוא כבר לא צריך קופת חיסכון, כי הוא נמצא בתוך האוצר האינסופי של אהבת אלוהים. הוא זוכר את כל האהבה שנתתם לו, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע. אל תתנו לצער להפוך לאדמה יבשה. תנו לאהבה של בן להמשיך להשקות את חייכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים שם בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו לא נפסקה; היא ממשיכה לתת חיים לאחרים, בדיוק כפי שהוא רצה לעשות.

היום, קחו איתכם דבר אחד קטן: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.