יום שישי של השבוע העשרים וחמישה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בנימין שלנו, בן, יושב ליד חלון המטוס, עיניו בורקות מסקרנות טהורה בעודו מצלם את העננים חולפים תחתיו. הוא לא סתם נוסע; הוא חוקר, הוא מתכנן, הוא מביט אל העולם בעיניים שרואות את הפלא שבכל פרט. באותם רגעים, כשחיוכו הקטן מופיע על פניו, הוא נראה כמו נער שקרא את סודות היקום, נער שנושא בתוכו את השקט של מי שמבין שהחיים הם הרבה יותר מהאופק המיידי. הוא היה נער של 'Con Chim Airlines', של חלומות על שמיים פתוחים, של מוח מבריק שניתח מערכות ענן מורכבות, אך מעל לכל – נער שהלב שלו היה מונח תמיד על כף היד, מוכן להציע את כל מה שיש לו, כמו באותו רגע שבו ביקש להעניק את קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם.

היום, ספר קהלת מציב בפנינו מראה מורכבת: 'לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים'. יש עת ללדת ועת למות, עת לבנות ועת להרוס, עת לחבק ועת לרחוק מחיבוק. המילים הללו אולי נשמעות לנו היום כבדות משקל, כמעט קרות, כי אנחנו חיים בתוך ה'עת' שבה הלב שלנו מתגעגע לחיבוק שחסר. אנחנו מסתכלים על השעון ועל לוח השנה, ומרגישים את הפער בין הזמן האנושי לבין הנצח שאלוהים נטע בלבנו. קהלת אומר: 'את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף'. אנחנו לא תמיד מבינים את התמונה הגדולה, ואולי זה בסדר. אולי האמונה היא בדיוק היכולת להמשיך להאמין כשאנחנו לא מבינים.

בבשורה של לוקס, ישוע שואל את תלמידיו: 'מי אומרים המונים שאני?'. והם עונים בתשובות של אחרים. אבל אז הוא פונה אליהם, פונה אליכם, ושואל: 'ואתם, מי אתם אומרים שאני?'. פטרוס עונה: 'משיח אלוהים'. ומיד לאחר מכן, ישוע מדבר על הסבל, על הדחייה, על המוות ועל התחייה. הוא לא מציע להם דרך קלה. הוא מציע להם את הדרך שלו – דרך של אהבה שמוכנה לעבור דרך הצלב כדי להגיע אל האור.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע ששלושה חודשים מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו נצח של געגוע. הבית שקט, והמילים 'בוקר טוב, אבא' שבן היה אומר בכל יום, בלי לפספס, הן זיכרון שצורב בלב. אתם נושאים את האובדן הזה, ואני יודע שיש לילות שבהם השאלות מציפות את החדר. אולי המחשבות נודדות לאותם רגעים שבהם הייתם רוצים להחזיר את הזמן לאחור. אולי האבן של האשמה העצמית – המחשבה שאולי פספסתם משהו, שאולי היה סימן שלא ראיתם – עדיין מונחת בכיס שלכם, כבדה ומעיקה. אתם תוהים אם יכולתם לעשות יותר, אם יכולתם לשנות את התוצאה.

אני מבקש מכם היום, בשם האמת של הבשורה: הניחו את האבן הזו. הניחו אותה עכשיו, למרגלות הצלב. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו. היא שקר של הצער, ואתם ראויים לחופש של הסליחה. אלוהים לא מאשים את ההורים שאהבו את בנם עד כלות הנפש. הוא רק אוסף את דמעותיכם בנאד העור שלו.

תחשבו על החלומות שלכם, אלן, על בן שמופיע בחדר 419, חזק ובריא, ואומר לכם שהוא שומר עליכם. זהו לא חלום של ייאוש; זהו חלום של אמת. בן לא היה שבוי במחלה שלו; הוא היה שבוי באהבה שלכם, ובאהבה של אלוהים. הוא גילה את האמת שקהלת לא יכול היה לראות – שהחיים אינם הבל, אלא שהם נצחיים בתוך האהבה. הוא הילד שאהב את אבא שלו כל כך, שפחד לאבד אותו עוד לפני שזה קרה. הוא הילד שרצה להעניק את כל קופת החיסכון שלו לדודו. זהו הלב של בן, לב שלא ידע חשבונות, לב שהיה טהור כמו שמיים נקיים מעל עננים.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך.

בן נמצא עכשיו בסעודת הנצח. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי להגיע אל השמיים – הוא כבר שם. הוא כבר לא צריך קופת חיסכון, כי הוא נמצא בתוך האוצר האינסופי של אהבת אלוהים. הוא זוכר את כל האהבה שנתתם לו, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע. אל תתנו לצער להפוך לאדמה יבשה. תנו לאהבה של בן להמשיך להשקות את חייכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים שם בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו לא נפסקה; היא ממשיכה לתת חיים לאחרים, בדיוק כפי שהוא רצה לעשות.

היום, קחו איתכם דבר אחד קטן: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.