יום חמישי של השבוע העשרים ותשעה בזמן רגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, יושב בחדרו, מוקף בשרטוטים של מטוסים, אולי בוחן מחדש את המבנה של בואינג 737. הוא לא סתם הסתכל על המכונות הללו; הוא הבין אותן. הוא אהב את האופן שבו הכובד של הברזל והאלומיניום נכנע לחוקי הפיזיקה, מתרומם אל האוויר, מוצא את דרכו אל העננים. בן חי בתוך עולם של סדר ושל חוקים שניתן לסמוך עליהם. הוא ידע שאם הקוד כתוב נכון, התוכנה תעבוד. אם הכנפיים בנויות נכון, המטוס ימריא. הוא אהב את הוודאות הזו, את ההיגיון המופלא של הבריאה.

אך היום, בבשורה של לוקס, ישוע אומר לנו משהו שמערער את כל מה שאנו מבינים על 'סדר' ועל 'שלום'. הוא אומר: 'הַאִם תַּחְשְׁבוּ כִּי בָּאתִי לָתֵת שָׁלוֹם בָּאָרֶץ? לֹא, אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אֶלָּא מַחֲלֹקֶת'. זוהי מילה קשה. היא לא נשמעת כמו היגיון של מטוסים או של קוד. היא נשמעת כמו סערה. ישוע מדבר על אש, על טבילה של אש, על חלוקה שעוברת בתוך הבתים, בתוך הלבבות.

אלן ות'או, אני יודע שהבית שלכם מרגיש לפעמים כמו המקום שבו האש הזו בוערת הכי חזק. אתם מסתכלים על הכיסא הריק, על החדר השקט, על הנעליים של בן שנשארו ליד הדלת, והלב שלכם נקרע. אתם חווים את החלוקה הזו – לא רק בין אנשים, אלא בתוך עצמכם. חלק מכם רוצה להמשיך לחיות, וחלק מכם מרגיש שהוא נשאר שם, ביוני של השנה שעברה, ברגע שבו הכל השתנה. אתם שואלים את עצמכם שוב ושוב: 'למה? האם יכולתי לעשות משהו אחר? האם הייתי צריך לראות משהו קודם?'.

אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך: אתם לא אשמים. מחלה קשה אינה עונש, ואינה תוצאה של שום שגיאה או מחדל שלכם. בן לא נשא את הצלב שלו בגלל משהו שעשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את המחלה הזו, ואלוהים לא דורש מכם דין וחשבון על מה שמעבר ליכולת האנושית. הניחו את האבן הכבדה הזו מעל ליבכם; האהבה שלכם הייתה מושלמת, מלאה ומסורה עד הרגע האחרון. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא היה בידיכם למנוע. אתם חופשיים מהאשמה הזו. זה לא היה בידיכם, וזה לא באשמתכם.

פאולוס כותב באיגרת לאפסים: 'אֲנִי כּוֹרֵעַ בִּרְכַּי לִפְנֵי הָאָב... שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כְּעֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ לְהִתְחַזֵּק בִּגְבוּרָה עַל-יְדֵי רוּחוֹ בָּאָדָם הַפְּנִימִי'. בן היה נער של 'אדם פנימי' עמוק. הוא היה חכם, הוא היה מבריק, אבל הוא היה בעיקר עדין. זוכרים את הרגע ההוא שבו הוא הציע להוריו את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם? הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא לא ביקש תהילה. הוא פשוט הציע את הכל, כי הוא הבין משהו שרוב המבוגרים שוכחים: שמה שיש לנו נועד כדי להינתן. הוא היה נער שחי בנדיבות מוחלטת.

ישוע אומר: 'אֵשׁ בָּאתִי לְהַטִּיל עַל הָאָרֶץ, וּמָה אֶחְפֹּץ אִם כְּבָר בָּעֲרָה?'. האש הזו היא האש של האהבה. לפעמים האהבה הזו שורפת, כי היא דורשת מאיתנו לוותר על השליטה. בן ויתר על השליטה שלו כשהוא הציע את כל מה שהיה לו. הוא ויתר על השליטה כשהוא התמודד עם חולשתו, ובכל זאת שמר על החיוך שלו. הוא לימד אותנו שהאש של האהבה חזקה יותר מהאש של הכאב.

ראיין, אחיך בן מסתכל עליך מלמעלה בגאווה עצומה. הוא זוכר את כל הפעמים שעמדתם יחד, את הצחוקים, את השותפות. אל תפחד להמשיך ללכת קדימה, לחלום את החלומות שלך ולחיות במלוא האור. בן הוא אחיך הגדול והשמור ביותר, והוא הולך איתך בתוך הלב שלך בכל צעד ושעל. החיים שלך הם עדות לאהבה שקיבלת ממנו, ואתה נושא את הזיכרון שלו לא כנטל, אלא כמתנה יקרה. בן חי בך, בדרכך שלך, בחיוך שלך, בטוב לב שלך.

לכל מי שנושא היום צלב של אובדן, לכל משפחה שמרגישה את החלל הריק בבית: דעו שאתם לא לבד. אלוהים אוחז בכם בימינו החזקות. בן לא נעלם; הוא רק עבר אל הצד השני של החדר, אל מקום שבו האהבה אינה נגמרת. הוא מחכה לכם באור שאינו דועך. הוא מחכה לכם עם אותה סקרנות ואותו חיוך שאתם כל כך מתגעגעים אליהם.

אולי הדרך שבה בן אהב – בנדיבות, בשקט, בנכונות לתת את הכל – היא הדרך שבה אנחנו צריכים להתחיל לחיות. אל תנסו לאגור את האבל שלכם, אל תנסו לבנות אסמים גדולים יותר של זיכרונות. תנו לאהבה הזו, האש הזו שבן הדליק בלבכם, להמשיך לבעור. עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן, בלי שאף אחד ידע. תנו חיוך למישהו שנראה עייף, עזרו למישהו שנושא משא כבד באותה עדינות שבן חי בה. האהבה הזו היא המים החיים שזורמים בבאר שנחפרה בשמו ב-Cà Mau, מים שנותנים חיים לאחרים מבלי לבקש דבר. תנו למים האלה לרפא את הלבבות שלכם.

היום, קחו אתכם משימה קטנה אחת בדרך החוצה: היו עדינים עם עצמכם. אל תאשימו את עצמכם על מה שלא יכולתם למנוע. אתם הייתם ההורים שבן היה צריך, והוא ידע זאת. הוא אהב אתכם, והוא אוהב אתכם עכשיו, מעבר לזמן ומעבר למקום. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה בלבכם, כי בן חי באלוהים, ואתם עטופים באהבה ששום מוות לא יכול לשבור. אמן.