יום הזיכרון לקורנליוס האפיפיור וקיפריאנוס הבישוף, קדושים מעונים

דמיינו לרגע את המראה הפשוט הזה: נער צעיר, בן חמש עשרה, יושב בשקט בשדה התעופה. הוא מביט אל המסלול, עיניו עוקבות אחרי המטוסים הממריאים והנוחתים בדייקנות. הוא לא רק רואה כלי טיס; הוא רואה את הפלא של ההנדסה, את השילוב המופלא בין לוגיקה לבין החופש של השמיים. זה היה בנימין שלנו, בן. הוא היה נער שאהב את הסדר, את האמת של המספרים, את העומק של הקוד, אבל יותר מכל, הוא היה נער שאהב את האנשים שסביבו. הוא היה נער של סקרנות אינסופית, שבנה במוחו עולמות שלמים, כמו אותה חברת תעופה דמיונית שאהב להעלות בחיוך ובצחוק, 'Con Chim Airlines'.

היום, בבשורת לוקס, ישוע משתמש בדימוי של ילדים בשוק. הוא מתאר דור שלא יודע מה הוא רוצה – לא רוקדים כשהחליל מנגן, לא בוכים כשהקינה נשמעת. הם מחמיצים את החוכמה כי הם עסוקים מדי בשיפוט, עסוקים מדי בחיפוש פגמים במקום בחיפוש האמת. אבל החוכמה, אומר ישוע, מנוצחת על ידי בניה. בן שלנו היה אחד מאותם בנים של חוכמה. הוא חי את חייו לא מתוך שיפוטיות, אלא מתוך לב פתוח, לב שהיה מוכן להציע את כל מה שיש לו – את כל קופת החיסכון שלו – רק כדי להקל על סבלו של דודו. הוא לא היה צריך לשבור את הקופה כדי שהאהבה שלו תהיה אמיתית. הנכונות הזו, העדינות הזו, היא הפרי של עץ ששורשיו נטועים באדמה של אהבה אלוהית.

אלן ות'או, ראיין, אני יודע שהשלושה חודשים האחרונים מאז שבן עלה אל האור הרגישו כמו נצח. אני יודע שהבית לפעמים מרגיש דומם מדי, ושכל מטוס שחולף בשמיים או כל קוד שמופיע על מסך מעורר גל של געגוע שקשה להכיל. אתם עומדים מול המציאות של האובדן, והלב שלכם שואל שאלות שאין עליהן תשובה. אולי, בתוך השקט של הלילה, אתם נושאים משקל שאינו שייך לכם – האשמה העצמית, המחשבה שאולי החמצתם משהו, שניתן היה למנוע את הבלתי נמנע. אני מבקש מכם, בשם האמת של הבשורה של היום: הניחו את האבן הזו. אלוהים אינו מאשים אתכם. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. אלוהים לא שלח את הסבל הזה, ואלוהים לא מחפש אשמים. בן לא נפל קרבן לשום טעות אנושית; הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר ממנו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אוהב אתכם אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבקש מכם לשחרר את האשמה העצמית הזו, כי היא לא מגיעה מכם, והיא לא מגיעה ממנו.

פאולוס הקדוש כותב לנו היום את המנון האהבה המפורסם: 'האהבה אינה מחפשת את טובת עצמה, אינה מתרגזת, אינה חושבת רעה'. בן חי את האהבה הזו. הוא היה נער של עדינות, נער שכיבד את הוריו, נער שאהב את אחיו ראיין אהבה עמוקה ונאמנה. הוא לא חי עבור עצמו. הוא חי עבור האמת, עבור הסקרנות, עבור הקשרים שרקם עם העולם. כשאנחנו קוראים ש'האהבה לעולם לא תכלה', אנחנו לא קוראים מילים יפות בלבד. אנחנו קוראים הבטחה. בן לא נעלם. הוא חי בתוך האהבה שלכם, בתוך המעשים הטובים שנעשים בשמו, בתוך המים החיים שזורמים בבאר בוייטנאם, שנושאת את שמו ומרווה את הצמא של אחרים.

ראיין, אחיך בן גאה בך מאוד. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק והאמיץ שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק, חזק יותר מהמוות עצמו. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח.

אלן ות'או, אלוהים לא מבקש מכם להיות חזקים כל הזמן. הוא מבקש מכם להיות אנושיים. הוא מבקש מכם להביא לו את הדמעות שלכם, את התסכול שלכם, את השאלות שלכם. הוא יודע את הסבל שלכם, והוא אוסף כל דמעה בתוך נאד העור שלו. בן נמצא עכשיו בסעודת הנצח, במקום שבו אין יותר כאב, אין יותר מחלה, ואין יותר שאלות. הוא נמצא שם, מחכה לכם עם החיוך המתוק שלו, עם הלב המבריק שלו. הוא זוכר את כל מה שלימדתם אותו, את כל האהבה שהענקתם לו. הוא 'הבן הטוב' שזכה למנוחה, והוא מתפלל עבורכם בכל רגע.

מה ניקח איתנו היום מהדלת הזו החוצה? משהו קטן, משהו בר-קיימא. היום, עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.