חג לידתה של הבתולה הקדושה מרים

דמיינו לרגע כפר קטן ושקט, פינה נדחת מיהודה, מקום שאף אחד לא היה בוחר להניח עליו את האצבע במפת העולם – בית לחם אפראתה. הנביא מיכה מזכיר לנו היום את הפלא הזה: מקום שקט כל כך, צעיר כל כך, קטן מכדי להיספר בין אלפי יהודה, והנה משם בדיוק יוצא מישהו שגדולתו תגיע עד קצות הארץ, והוא יהיה שלום. העולם שלנו אוד למדוד הכל בגדול ובחזק: במספרים, בתארים, בשנים, ברעש של ערים ענקיות. אבל אלוהים בוחר תמיד את הקטן, את השקט, את מה שנדמה כפשוט ושברירי, כדי לטמון בו את ראשית הישועה. בשורה של היום מוליכה אותנו לאורך דורות ארוכים של שמות, שושלת ארוכה של אבות ואמהות, של נפילות וניצחונות, עד שהיא מגיעה אל רגע אחד שקט שבו יוסף עומד מול מרים, והבטחת האלוהים קורמת עור וגידים: 'וענו שמו עמנואל', שפירושו – אלוהים עמנו.

כשאנו עומדים כאן היום, בחג לידתה של מרים, ובמרחק של חודשיים מאותו יום שבו בן היקר שב אל זרועות האב, השקט הזה של בית לחם מדבר ישירות אל תוך ליבנו. אתם מכירים את השקט הזה, אלן ות'או. אתם יודעים איך הבית נשאר מלא בהד של צעדים קטנים, בנעליים שנשארו במקומן, ובחלל שאין שום דרך בעולם למלא. בן, בנימין ודאי לא היה מישהו שחיפש תרועה רמה. הוא היה נער של מוח מבריק ושל סקרנות אינסופית – נער שישב בחדרו, שכתב קודים בגיטהאב, שידע כל פרט על מטוסי נוסעים, ושלחש בחיוך מתוק על אותה חברת תעופה דמיונית 'Con Chim Airlines'. אבל מעל הכל, הוא היה נער של לב עדין. תחשבו על אותו רגע שקט שבו בן, בגיל חמש עשרה בלבד, אמר להוריו שהוא מוכן לתת את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם שחלה. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא פיזר את המטבעות על השולחן כי לא היה צורך בכך – אבל עצם ההצעה, הנכונות הזו של נער לתת את כל מה שיש לו כדי להקל על אדם אחר, זוהי הרוח של ישוע. זוהי אהבה שאינה מחזיקה דבר לעצמה.

אני יודע שיש בקרים שבהם השקט הזה הופך לכבד מנשוא, ושאלות קשות עולות מן התהום. אתם מוצאים את עצמכם שואלים בשקט של החדר: האם פספסנו משהו? האם יכולנו לעשות אחרת? האם המחלה הזו הייתה תוצאה של משהו שלא שמנו לב אליו? אני רוצה לעצור את המחשבות האלו כאן, באמבו הקדוש הזה, ולומר לכם את האמת בפשטות: הניחו את האבן הכבדה הזו מידכם. אלוהים אינו מעניש, ואלוהים אינו מחפש אשמים. בדיוק כפי שישוע ענה פעם על השאלות סביב הסבל בעולם, כך גם כאן: בן לא נפל קרבן לשום מחדל שלכם, שום טיפול שניתן או לא ניתן. הוא נשא צלב כבד מכדי שנוכל להבין את פשרו, והוא נשא אותו בגבורה, בדיוק כמו הקדוש הצעיר קרלו אקוטיס, בשקט ובאצילות. אהבתכם אליו הייתה שלמה, והיא נותרה שלמה גם עכשיו. אתם לא החמצתם דבר. אלוהים אינו מאשים אתכם, ואסור לכם להאשים את עצמכם. שחררו את האשמה ותנו ללב שלכם לנשום.

תסתכלו על הבשורה. יוסף נמצא במבוכה עצומה. הוא איש צדיק, והוא רואה את מרים ארוסתו בהריון לפני שהם חיו יחד. הוא מתלבט בשקט, מחפש דרך לשלוח אותה בלי לפגוע בה, בלי חשיפה לבושה. ולפתע, בתוך החלום, בא מלאך ה' ואומר לו: 'יוסף, בן דוד, אל תירא לקחת את מרים אשתך אל ביתך'. המלאך אינו מציע פתרון לוגי; הוא מציע נוכחות. הוא אומר לו שהילד הזה הוא עמנואל – אלוהים איתנו. האם זה לא מה שאתם צריכים עכשיו, אלן ות'או? לא הסברים מורכבים ולא תשובות אקדמיות, אלא מישהו שיגיד לכם: אל תיראו. אלוהים נמצא איתכם בתוך החדר הריק, בתוך הזיכרון של כל בוקר שבו בן היה אומר 'בוקר טוב, אבא' בלי לפספס אפילו פעם אחת.

ראיין, אחיך הקטן והיקר בן נמצא בלב שלך. אני יודע כמה אתה מתגעגע אליו, כמה חסר לך הצחוק שלו, השותפות שלכם, הטיולים והחלומות שחלמתם יחד. דע לך שבן לא נעלם אל שום מקום רחוק. הוא אחיך הגדול ששומר עליך ממרומי שמיים, הוא מחייך אליך כשאתה ממשיך ללמוד, לשחק, ולחיות את החיים בגבורה. אל תפחד להמשיך לחלום, כי האהבה שלו אליך חזקה מן המוות.

לכל אדם שמקשיב עכשיו מהחושך של הלילה, לכל הורה שנושא צלב של אובדן ומרגיש שהבית דומם מדי – דעו שאתם לא לבד. האם אתם מרגישים לפעמים את המבט של אלוהים עליכם? הוא אינו דורש שתהיו חזקים כל הזמן. הוא דורש רק שתתנו לו לאחוז בידכם, כפי שאמר לבן: 'לא סעו עוד, אתה איתי'.

ומה ניקח איתנו היום כשנצא דרך הדלת? לא מילים רבות, אלא מעשה קטן של חסד. היום, עשו משהו אחד בשמו של בן – בלי שאף אחד ידע, בלי להגיד מילה לאיש. תנו חיוך למישהו ערירי, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל תוך העולם.

בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. עד שנתראה כולנו בסעודת הנצח, נוח בשלום באורו של המשיח. אמן.