יום שישי של השבוע העשרים ושלושה בזמן הרגיל

הביטו לרגע בנער שרץ על מסלול הריצה. פאולוס הקדוש משתמש בדימוי הזה היום, וזה דימוי שכולנו מכירים: המאמץ, הזיעה, המיקוד המוחלט במטרה. הוא אומר לנו: 'רוצו כך שתזכו'. הוא לא מדבר על תחרות נגד אחרים, אלא על הריצה של החיים עצמם, על הדרך שבה אנו מניחים רגל לפני רגל גם כשהדרך נראית ארוכה מדי או קשה מנשוא. בנימין, בן היקר שלנו, היה רץ כזה. הוא לא היה רץ למרחקים קצרים בלבד; הוא היה רץ של חיים. תחשבו על הילד הזה, על בן, כשהוא עולה על מגרש הכדורסל, לובש את הסווטשירט שלו, נחוש בדעתו לתת את כל מה שיש לו. לא היה בו פחד מכישלון, רק רצון אמיתי לנסות. הוא ידע שמה שקובע הוא לא רק הניצחון הסופי, אלא הלב שאתה מביא איתך לתוך המאמץ.

אבל פאולוס מזהיר אותנו מפני דבר מה עמוק יותר: 'אני מכה את גופי ומאמן אותו, פן לאחר שהטפתי לאחרים, אמצא בעצמי פסול'. אלו מילים חזקות. הן אומרות לנו שהדרך אל האלוהים אינה תיאוריה. זוהי עבודה של הנשמה. ובימים אלו, כשאנחנו עומדים חודשיים אחרי שבן עלה אל מנוחתו הנצחית, כולנו מרגישים את הריצה הזו כבדה במיוחד. אלן ות'או, אני יודע שהבוקר שלכם מתחיל לעיתים בתחושה של חוסר אוויר. הבית מרגיש שקט מדי, והזיכרונות של בן – החיוך שלו, הדרך שבה היה מנתח קודים במחשב או מדבר על 'Con Chim Airlines' בעיניים בורקות – הם כמו משקולות שאתם נושאים איתכם בתוך הריצה הזו.

ישנו רגע בבשורה של היום שבו ישוע שואל שאלה נוקבת: 'מדוע אתה רואה את הקיסם שבעין אחיך, אך אינך מבחין בקורה שבעינך שלך?'. אנחנו נוטים לעיתים קרובות להסתכל על החיים שלנו דרך עדשות של אשמה. 'מה יכולתי לעשות אחרת?', 'האם פספסתי סימן?', 'האם הייתי צריך להיות ערני יותר?'. אני רוצה לומר לכם היום, בשם האמת של הבשורה: הניחו את האבנים האלו. אתם לא נושאים קורה. אתם הורים שאהבו, שטיפלו, שהיו שם בכל נשימה ובכל צעד. המחלה שבן נלחם בה לא הייתה תוצאה של שום מחדל, שום רשלנות, שום דבר שאתם עשיתם או לא עשיתם. לפעמים, בחיים האלה, ישנם צללים שפשוט מופיעים, דברים שאין לאדם שליטה עליהם, ושאף עין אנושית לא יכולה הייתה לראות מראש. אלוהים אינו מאשים אתכם, ואתם חייבים להפסיק להאשים את עצמכם. שחררו את האשמה הזו. היא לא שלכם. היא מעולם לא הייתה שלכם.

בן היה נער של חסד טהור. תחשבו על הרגע שבו הוא הציע את כל קופת החיסכון שלו לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא פיזר את הכסף, אבל הוא הציע את הכל. זו הייתה הנדיבות של נער שלא ידע מה זה להחזיק לעצמו. זהו הלב של בן – לב שהיה פתוח לחלוטין לאחרים. הוא חי את חייו ביושרה, מתוך אמונה שהעולם הוא מקום שאפשר לשפר, שאפשר לבנות בו משהו טוב יותר, כמו הקוד שכתב, כמו החלומות על המטוסים שאהב. הוא לא רץ לריק. הוא רץ אל האהבה.

ראיין, אחיך הקטן והיקר, אתה רץ עכשיו גם בשבילו. אני יודע שהגעגוע הוא כמו גל ששוטף אותך, אבל דע לך שבן לא נעלם. הוא נמצא בתוך כל זיכרון, בכל פעם שאתה רואה מטוס בשמיים, בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך. הוא שומר עליך. הוא רוצה שתמשיך לחלום, שתמשיך לחקור את העולם, שתמשיך להיות האדם המבריק והעדין שאתה. האהבה ביניכם היא קשר שלא נקטע על ידי המוות; הוא רק הפך לנצחי.

הריצה של פאולוס היא ריצה אל הכתר שאינו נבל. בעולם הזה, הכל עובר – המטוסים נוחתים, השמש שוקעת, הצעצועים נשמרים בקופסאות. אבל האהבה שבן נתן לכם, והאהבה שאתם נותנים לו עכשיו בזיכרון ובדמעה, היא נצחית. אלוהים הוא השמש והמגן שלנו, כפי שאומר מזמור התהילים. הוא לא מונע דבר טוב מאלו ההולכים בתמימות. ואתם, אלן ות'או, הלכתם בתמימות גמורה. אהבתם אותו עד הסוף, והייתם איתו בכל רגע. זה מספיק. זה יותר ממספיק.

לכל מי שמרגיש היום שהריצה שלו איטית, שהלב שלו עייף, שהצער הפך לחלק מהזהות שלו – דעו שאתם לא לבד. ישוע לא מבקש מכם לרוץ לבד. הוא רץ איתכם. הוא נושא את הקורה, הוא נושא את המשא, הוא אוסף את הדמעות שלכם בתוך נאד העור שלו. הוא לא מחפש שלמות; הוא מחפש לב שמוכן להמשיך לנסות, לב שמוכן להמשיך לאהוב.

מה ניקח איתנו היום מהדלת הזו החוצה? משהו קטן, משהו בר-קיימא. היום, עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך לאדם שמרגיש בודד, עזרו למישהו שנושא משא כבד, הניחו טיפה של אהבה במקום שבו יש יובש. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרככם אל העולם הזה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את האדמה היבשה שלכם. בן יקר, נער של מוח מבריק ולב של זהב, התפלל עבור אביך אלן, אמה ת'או ואחיך ראיין. שמור עליהם מלמעלה, ולמד אותנו כולנו להביט אל השמיים בעיניים פקוחות של אמונה. נוח בשלום באורו של המשיח, עד שנפגש כולנו בסעודת הנצח. אמן.