יום שישי של השבוע החמישה עשר בזמן רגיל

אחים ואחיות יקרים, אנו מתכנסים היום, ארבעה שבועות מאז שבן היקר שלנו עבר אל חיק האב. אנו נושאים את הכאב, אך גם את התקווה, שכן אנו יודעים שאהבתו של אלוהים גדולה מכל צער.

היום, הקריאה הראשונה מספר ישעיהו מציגה בפנינו סיפור יוצא דופן של תפילה, אמונה ותקווה. המלך חזקיהו, חולה אנוש, מתפלל בכי מר לאלוהים, ואלוהים שומע. הנביא ישעיהו חוזר אליו עם הבטחה מדהימה: "שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעותיך. הנה, ארפא אותך... והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה." איזו עדות חזקה לכוחה של תפילה ולאהבתו הרחמנית של אלוהים!

במקביל, בבשורת מתי, ישוע מתמודד עם הפרושים לגבי שמירת השבת. הוא מזכיר להם את דוד המלך שאכל את לחם הפנים, ואת הכהנים המשרתים במקדש, ומסיים באמירה עמוקה: "כי חסד רציתי ולא זבח." ישוע מלמד אותנו שרחמנות ואהבה עומדות מעל לכל חוק יבש. הוא מזכיר לנו שאלוהים הוא אל של חסד, שרואה את לבנו ואת צרכינו האמיתיים.

בן שלנו, בנימין, היה ילד שחי את חייו מתוך לב של חסד וסקרנות. אני חושב על החיוך שלו, על הדרך שבה חלק את שמחת גילוי העולם עם משפחתו, במיוחד בטיולים הרבים שחווה. הוא אהב ללמוד, לחקור, לראות את העולם, והיה לו עניין מיוחד בתעופה ובמטוסים. הוא חקר את העולם בעיניים פקוחות ובלב רחב, בדומה לחסד שאלוהים מציע לנו.

סיפורו של חזקיהו מזכיר לנו שאפילו מול המוות, יש מקום לתקווה ולתפילה. אלוהים שומע אותנו, רואה את דמעותינו, ותמיד פועל למעננו, גם אם לא תמיד בדרך שאנו מצפים לה. ובשורת מתי מחזקת את המסר הזה: אהבתו של אלוהים היא מעל לכל, ורחמיו אינם כלה. הוא רוצה חסד, והוא מציע לנו חסד, במיוחד ברגעי הצער והקושי שלנו.

להוריו, אלן ות'או, ולאחיו ראיין, ולכל הדודים והדודות וכל מי שאהב את בנימין: אנו יודעים שהלב כבד. אבל זכרו את אהבתו של אלוהים. זכרו את החסד שהוא מציע לכם. כמו שחזקיהו זכה לשמוע את תפילתו, כך גם אלוהים שומע את תפילותיכם ואת דמעותיכם. בנימין חי את חייו בחסד, וכעת הוא שרוי בחסדו הנצחי של אלוהים, במקום שבו אין עוד כאב או צער, אלא רק שלום ואהבה.

ולכל הילדים הסובלים, ולכל המשפחות הנושאות צלב כבד: אתם נראים, אתם אהובים. אלוהים מחזיק אתכם. ישוע רואה את הכאב שלכם, והוא מבטיח נחמה. מי ייתן וכולנו נמצא נחמה ותקווה באהבתו הבלתי נדלית של אלוהים, ונדע שבן נמצא כעת בשמחת הנצח. אמן.